פורום פרופיל חדש › פורומים › בין מיליטריזם לפמיניזם › מרגיש אאוטסיידר, האם זה עובר?
- This topic has 8 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 11 שנים, 11 חודשים by
Anonymous.
-
מאתתגובות
-
רון
חבראני מאמין שכל אחד שיצא בתחילת-אמצע השירות מכיר את התחושה הזאת, של האאוט-סיידריות.
בין אם זה כשאתה קורא עיתון וכתבות על הצבא, בין אם זה כשאתה עם החבר'ה ושומע חוויות, וגם כמובן בפייסבוק כשאתה רואה תמונות וסרטונים. ובכלל, בתור בחור בן 19 שכל הסביבה הקרובה שלו משרתת (אני גר במושב ואי שירות לא נפוץ פה בכלל)- זה הופך להיות העולם שלהם לאותה תקופה, ואתה נמצא מחוצה לו.לא יודע אם זה בגלל שיצאתי כמה ימים אחרי שהתגייסתי (מסיבה מוצדקת לגמרי, באמת הייתי בדיכאון) ולא אכלתי מספיק חרא מהצבא, למרות שאני כבר כמעט שנה אחרי- אני עדיין הרבה פעמים מרגיש סוג של תחושת החמצה כזאת. המוח כאילו יודע שזאת היתה ההחלטה הנכונה, שלא הייתי יכול לשרוד בחיים בתוך המסגרת הזוועתית והלוחצת הזאת, שהייתי כנראה הופך להיות אפסנאי\ מכונאי\ משהו בסגנון כי אלו התפקידים שהוצעו- אבל הרגש הרבה פעמים משדר לך משהו אחר, כאילו…אם כולם יכולים לעבור את זה, למה רק אתה לא? אולי כן היית מסתדר ומתגבר על הדיכאון, הרי אתה מתקשר מצוין עם אנשים ויש לך מספיק ביטחון עצמי…אולי פספסת הרבה חברים חדשים על הדרך? אולי זה היה משנה אותך לטובה והופך אותך ליותר עצמאי?
ומה שמוזר זה שזה רק בראש שלי. לאנשים אני מפליץ איזו סיבה רפואית ואף אחד לא מתעכב על זה בכלל, אבל זה עדיין מציק לי העניין הזה.
לדוגמא היום דיברתי עם כמה בנות באוטובוס, ואז עלתה חיילת יפה עם כמה בריסטולים. התחלתי לדבר איתה גם, היתה אחלה שיחה ומסתבר שהיא מורה חיילת מהנח"ל וגרה בקומונה ליד המושב שלי. היא גם כן הראתה עניין בי והיה די מתבקש שאני אקח טלפון ונצא לאיזו פגישה או משהו- אבל וואלה, לא הרגשתי בנוח. הרגשתי כאילו אנחנו מאיזה 2 עולמות נפרדים, שהיא בכלל לא תשים עלי אם היא תדע שיצאתי, שהיא תסתכל עלי "מלמעלה", הרגשתי כמו איזה בחור משכונת מצוקה שמנסה להתחיל עם איזו צפונבונית.
ואני באמת שם לב שכל הקטעים עם בנות שהיו לי מאז שיצאתי, היו עם בנות שלא התגייסו עדיין. יש לי ממש מחסום עם חיילות, וברור לי שזה חבל כי זאת השכבת גיל שלי בערך, הרוב לא באמת "מורעלות" ויש גם כאלה שלא שמות על זה זין ובתכל'ס מי שכן תסתכל עליך עקום בגלל שאתה לא בצבא, היא הפגומה- לא אתה.אז כן…זה אמנם לא משהו דראסטי ורוב הזמן אני סבבה עם ההחלטה, אבל כן מציק לפעמים והייתי רוצה לשמוע מה אתם חושבים בנושא ואיך אתם התמודדתם עם העניין הזה, ואם זה משהו שקשור לשכבת גיל או שזה נמשך גם לאחר מכן. תודה : )
Spor
חברנכון, ברגע שאתה היחיד שלא משרת באסיפת החבר'ה הזאת,
כשכל החברים שלך טוחנים – אתה תרגיש לא בנוח ותחושה מסוימת של 'מה אם'.
אבל זה עובר. עם הגיל, ועם מספר החברים שהשתחררו.
אני השתחררתי ראשון מבין מעגל החברים שלי.
ואז זה פשוט נפרץ כמו סכר. עכשיו כשאנחנו יושבים,
אנחנו סופרים כמה אנחנו ואומרים 'וואלה, תראו,יש פה 4 משתמטים!'.
אולי הפסדת חברים שתכיר שם, ואיזה סיפור מצחיק או שניים,
אבל חוויות – בכלל לא.Anonymous
חברquote רון:אני מאמין שכל אחד שיצא בתחילת-אמצע השירות מכיר את התחושה הזאת, של האאוט-סיידריות.
בין אם זה כשאתה קורא עיתון וכתבות על הצבא, בין אם זה כשאתה עם החבר'ה ושומע חוויות, וגם כמובן בפייסבוק כשאתה רואה תמונות וסרטונים. ובכלל, בתור בחור בן 19 שכל הסביבה הקרובה שלו משרתת (אני גר במושב ואי שירות לא נפוץ פה בכלל)- זה הופך להיות העולם שלהם לאותה תקופה, ואתה נמצא מחוצה לו.לא יודע אם זה בגלל שיצאתי כמה ימים אחרי שהתגייסתי (מסיבה מוצדקת לגמרי, באמת הייתי בדיכאון) ולא אכלתי מספיק חרא מהצבא, למרות שאני כבר כמעט שנה אחרי- אני עדיין הרבה פעמים מרגיש סוג של תחושת החמצה כזאת. המוח כאילו יודע שזאת היתה ההחלטה הנכונה, שלא הייתי יכול לשרוד בחיים בתוך המסגרת הזוועתית והלוחצת הזאת, שהייתי כנראה הופך להיות אפסנאי\ מכונאי\ משהו בסגנון כי אלו התפקידים שהוצעו- אבל הרגש הרבה פעמים משדר לך משהו אחר, כאילו…אם כולם יכולים לעבור את זה, למה רק אתה לא? אולי כן היית מסתדר ומתגבר על הדיכאון, הרי אתה מתקשר מצוין עם אנשים ויש לך מספיק ביטחון עצמי…אולי פספסת הרבה חברים חדשים על הדרך? אולי זה היה משנה אותך לטובה והופך אותך ליותר עצמאי?
ומה שמוזר זה שזה רק בראש שלי. לאנשים אני מפליץ איזו סיבה רפואית ואף אחד לא מתעכב על זה בכלל, אבל זה עדיין מציק לי העניין הזה.
לדוגמא היום דיברתי עם כמה בנות באוטובוס, ואז עלתה חיילת יפה עם כמה בריסטולים. התחלתי לדבר איתה גם, היתה אחלה שיחה ומסתבר שהיא מורה חיילת מהנח"ל וגרה בקומונה ליד המושב שלי. היא גם כן הראתה עניין בי והיה די מתבקש שאני אקח טלפון ונצא לאיזו פגישה או משהו- אבל וואלה, לא הרגשתי בנוח. הרגשתי כאילו אנחנו מאיזה 2 עולמות נפרדים, שהיא בכלל לא תשים עלי אם היא תדע שיצאתי, שהיא תסתכל עלי "מלמעלה", הרגשתי כמו איזה בחור משכונת מצוקה שמנסה להתחיל עם איזו צפונבונית.
ואני באמת שם לב שכל הקטעים עם בנות שהיו לי מאז שיצאתי, היו עם בנות שלא התגייסו עדיין. יש לי ממש מחסום עם חיילות, וברור לי שזה חבל כי זאת השכבת גיל שלי בערך, הרוב לא באמת "מורעלות" ויש גם כאלה שלא שמות על זה זין ובתכל'ס מי שכן תסתכל עליך עקום בגלל שאתה לא בצבא, היא הפגומה- לא אתה.אז כן…זה אמנם לא משהו דראסטי ורוב הזמן אני סבבה עם ההחלטה, אבל כן מציק לפעמים והייתי רוצה לשמוע מה אתם חושבים בנושא ואיך אתם התמודדתם עם העניין הזה, ואם זה משהו שקשור לשכבת גיל או שזה נמשך גם לאחר מכן. תודה : )
תחושת פספוס זה משהו שיעבור עם הזמן, גם אם אתה מבין רציונאלית שלא פספסת כלום, הרגש עדיין שם וקשה לשנות התניות(שניתנו לך ע"י החברה הישראלית).
בנוגע לנשים, זה נשמע כאילו אתה משתמש בזה בתור תירוץ לא לבקש מספר טלפון/לקחת דברים קדימה-כמו הרבה גברים אתה מפחד, וממציא סיבה "טובה" ל-למה אתה לא לוקח דברים קדימה.
בנוגע לחברה שסביבך שסובבת סביב הצבא, תנסה להכיר אנשים חדשים שעולמם כרגע הוא לא סביב הצבא, או לבלות יותר זמן עם אנשים שמדברים על הצבא פחות (ג'ובניקים לדוגמא), ורק תזכור שיש עולם שלם בחוץ שחיי את חייו בלי לדעת בכלל מזה צבא.חברבעיקרון אני גם הייתי ככה
כל התניות הצבא ניכנסות כאשר אתה מתגייס וזה שונה אחרי שאתה יוצא
לא יודע כ"כ הצבא פשוט מכניס בך תמשמעת שלו
חברגם אני קיבלתי פטור, עוד לפני שהתגייסתי. וגם אני מרגישה אאוטסיידרית (יותר מבדרך כלל). מה שהכי מעצבן בכל הסיפור הזה זה שאני כל הזמן חושבת על מה אנשים יחשבו עליי >< אני מודעת לזה שאני נותנת לזה משמעות גבוהה מדי ושזה לא אמור לעניין אותי בשיט … אבל זה גם לא ממש עוזר לי…
חברquote אורח:גם אני קיבלתי פטור, עוד לפני שהתגייסתי. וגם אני מרגישה אאוטסיידרית (יותר מבדרך כלל). מה שהכי מעצבן בכל הסיפור הזה זה שאני כל הזמן חושבת על מה אנשים יחשבו עליי >< אני מודעת לזה שאני נותנת לזה משמעות גבוהה מדי ושזה לא אמור לעניין אותי בשיט ... אבל זה גם לא ממש עוזר לי...כנראה בגלל שאת לא עושה כלום עם החיים שלך את חושבת יותר מידי.
תתחילי ללמוד\לעבוד ותראי שכבר יפסיק להיות לך איכפת ותפסיקי לחשוב על שטויות.חבראני כבר שנתיים כמעט אחרי שעזבתי את הצבא… בהתחלה זה היה מוזר כי היה לי בדיוק מה שיש לך…אבל גם אצלי הרבה חברים השתחררו למרות שששני החברים הכי טובים שלי אחד מהם משרת בצבא בקרבי (אני בא להראות שלחברים זה לא מזיז שאתה לא משרת כי עובדה שחבר שלי שבקרבי עדיין רואה בי כחבר הכי טוב שלו).
אני כבר לומד שנה שנייה רפואה ולפעמים ההרגשה הזאת באה (פעם בחודש-חודשיים) לאיזה יום והולכת (אני קורא לזה דיכאון צבא)… אין מה לעשות….עברנו שטיפת מוח קשה מגיל גן שלשרת בצבא זה מה שהופך אותך לישראלי ולכן התת מודע שלנו ממשיך להטריד אותנו…
מה יהיה בעתיד? לא יודע…נחייה ונראהחבראני רוצה רק להוסיף, שאני לומד רפואה בחו"ל ואני בן 21 וכל שאר הישראלים פה הם בני (24+) ולאף אחד מהם לא איכפת למה לא עשיתי שירות מלא ואנחנו כולם פה בקשר נפלא והם בכלל לא מדברים על הצבא בינהם…. ככה שהסביבה הצבאית נעלמת מיד עם השיחרור (או הטיול אחרי הצבא)
חברכל עוד תמשיך להיות בקשר אם אנשים מהצבא זה לא יעבור לעולם עד שהם ישתחררו , תתחיל לעבוד או ללמוד כמו שרשמו לך ותראה שיש אנשים בחוץ שלא לובשים מדים , אוטובסים זה מקום חרא כי גם יש הרבה חיילים , וזה נכון שאתה אומר שחייל/ת כיבכול יתנשא עליך אבל בפנים אחי הוא יודע שהוא יכול להתנשאות כמו שהוא רוצה שהוא יחזור ביום ראשון הרסר כבר מכין את הווזלין אחי 😆 . בקיצור קח את זה בפרופרציה הצבא זה לא סוף העולם , ויש אנשים חרא גם בצבא וגם בחוץ פשוט צריך לדעת להסתדר ואלה החיים אחי. בחיים אל תיתן אל תיפול בגלל אף בן *-*- או בת זו** , לא היית הרבה בצבא אבל תאמין לי אם הגעת למצב שהגעת טוב שיצאת עכשיו ולא יותר מאוחר שזה היה מחמיר אחי , אז לסיכום אם מישהו רוצה להתנשא עליך שיתשנא אתה תדע את האמת שלך .
-
מאתתגובות