אני סובל מחרדה חברתית די קשה (או לפחות זה מה שנראה לי שאני סובל ממנו), ובשלוש השנים האחרונות מצבי החברתי היה רע ביותר. הסתגרתי רוב הזמן בבית, ועשיתי כל מה שיכולתי בשביל להתחמק מחברה של אנשים. הגישה הזאת סיבכה אותי בהרבה מקרים, ובעיקר בבית ספר. כשלא הברזתי מביה"ס סבלתי מהטרדות די חמורות מצד הכיתה שלי, וחוץ מהאנשים בכיתה עצמה (זו כיתת מחוננים, ובגלל זה הכרתי את כל האנשים שם 9 שנים) לא יצרתי כמעט קשרים חברתיים עם אנשים בשכבה, וכשנאלצתי זה תמיד היה מלווה בהרבה אי נעימות או אפילו חרדה מצידי. לא רציתי שהוריי או מישהו מהמשפחה שלי ידע ממצבי, ועשיתי כל מה שיכולתי כדי שכך יהיה. גם אינטרציות חברתיות אחרות, כמו ללכת ברחוב או לדבר בטלפון, מלחיצות אותי מאוד, ואני די מתקשה לתפקד במצבים כאלה.

הצבא היה במשך שנים סוג של סיוט שחיכה לי. החרדה החברתית שלי, וחוסר יכולות ההתמודדות עם מצבי לחץ הם חלק מהעניין, ואיבוד השליטה המעטה שהייתה לי על גורלי הפחיד אותי. גיליתי זמן מסוים לפני הגיוס שלי שאני מיועד להיות מאבחן בטחוני במשטרה צבאית. היה לי ברור מהרגע הראשון שהתפקיד הזה הוא לגמרי לא בשבילי, וניסיתי לעשות כל מה שיכולתי בשביל לפגוש פסיכיאטר לפני הגיוס או לקבל קב"ן. כל הניסיונות האלה נכשלו. לפני קצת פחות מחודש התגייסתי.

ביום הראשון של הטירונות כל חששותי התממשו. כבר בבקו"ם כל הטרטורים והיחס הקר מצד מי שמנהל את שרשרת החיול הלחיצו אותי, וכמו במקרים קודמים זה בא לידי ביטוי אפילו פיזית – הרגליים שלי רעדו ובכמה מקרים הייתי על סף בכי. מה שהבריך אותי אפילו יותר היה העובדה שאנשים מסביבי שמו לב ללחץ שלי. ידעתי שאני יכול לבקש קב"ן באותו יום, או לנסות לדבר עם קצין המיון כדי להשפיע בדרך כלשהי על המיון שלי. קיוותי, שכאשר אכנס לפגישה איתו אני אהיה לבד איתו בחדר, ולא אתבייש לספר על הבעיות שלי, אבל כשנכנסתי לשם בחדר היו שני אנשים, ובאותו רגע נבהלתי ולא אמרתי כלום. בסוף אותו יום הגעתי לבה"ד 13, ושם כבר התפרקתי לגמרי. הצעקות מצד המפקדים, הדרישה לבצע כל מיני דברים בזמנים מסוימים ולצעוק כל הזמן, כל הדברים האלה היו מייסרים, ולא פעם מצאתי את עצמי בוכה. זה המשיך גם למחרת, כשלא הצלחתי ללבוש חגורה בבוקר, ואחת המפקדות התחילה לצעוק עליי. התחלתי לבכות, ואפילו המפקדת, שגילתה כמעט תמיד יחס קשוח, ניסתה להרגיע אותי קצת. יום או יומיים של יסורים עברו, וסוף סוף אזרתי אומץ לבקש קב"ן. הסברתי לשני המכי"ם שלי ולמ"מ שלי מה אני מבקש, וניסיתי להסביר להם שמדובר בבקשה דחופה. הם ענו לי שיוכלו לעבור עד שבועיים עד שאוכל לראות קב"ן. ידעתי שלא אוכל להחזיק מעמד בעוד שבועיים כאלה, ובמקום לחזור לבסיס אחרי השבת הראשונה, הלכתי למיון בבית חולים אזרחי כדי לבקש פסיכיאטר. הפסיכיאטר אמר שהוא לא יכול לעזור לי, והפנה אותי לפסיכיאטר צבאי מחוץ ליחידה שלי. הלכתי לאותו פסיכיאטר, והוא אמר שגם הוא לא יכול לעזור לי, וקבע לי פגישה עם קב"ן ביחידה שלי, באותו שבוע.

בפגישה עם הקב"ן הסברתי מה הבעיה שלי ומה אני מרגיש, והקבני"ת מיד התאימה לי קה"ס 42, והגישה אותי על פסילת מקצוע בשאר התפקידים במשטרה הצבאית, כדי שאפלט מהחייל. מאבחנים בטחוניים עושים טירונות קצת יותר קשה משאר האנשים במשטרה צבאית, ולכן הקבני"ת הבטיחה לי שאעבור לטירונות הרגילה תוך כמה ימים. הייתי אופטימי אחרי הפגישה, והצלחתי לעבור את שאר השבוע די בקלות. בכל יום הייתי שואל את המפקדים שלי מתי אעבור, ובכל פעם הם לא יכלו לענות לי, עד שבסוף נאמר לי שאני נשאר באותה טירונות, ורק אז עובר. אם הייתי עובר לטירונות 02 רגילה אולי הייתי מצליח לשרוד איכשהו, אבל מה שקרה בתחילת השבוע שלאחר מכן שבר אותי לגמרי.

בשבוע שעבר הפלוגה שהייתי שייך אליה הייתה צריכה לצאת לשבוע שטח. זה זמן יחסית קשה פיזית (והכושר הפיזי שלי די רע), ובנוסף זה מערב לא מעט "מוראל" וצעקות, מה שאני ממש שונא. רק לשמוע מפקד צועק על חייל אחר עושה לי רע, ואני עוד צריך לצעוק לא מעט בעצמי. ידעתי שאם אצא לשבוע השטח יהיה לי קשה מאוד, ולכן ביום ראשון יסיתי לנקוע את הרגל שלי בכוח כדי שלא אוכל להשתתף. המהלך הזה לא ממש הצליח, ונאלצתי (לאחר שעות רבות של איחור לבסיס), להודיע למפקדים שלי שאני מגיע לבסיס. בדיוק כשהגעתי תלחנת הרכבת, אחד המפקדים שלי התקשר כדי לשאול איפה אני. אמרתי לו שכאבה לי הרגל בגלל שנפלתי במדרגות (מה שהיה נכון חלקית, הרגל שלי כן כאבה קצת אחרי ניסיון הנקיעה הכושל). הוא אמר משהו בסגנון "הרגל שלך, הא…", וצעק עליי שאני אחזור לבסיס במהירות האפשרית. באותו רגע הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. שיחות טלפון יכולות להיות די מלחיצות לאדם כמוני (ובהרבה מקרים אני צריך לשבת מול הטלפון במשך הרבה זמן עד שאני מוצא בעצמי את הכוח להתקשר), וכששמעתי את הזלזול והכעס בקולו של המפקד שלי הבנתי שאני לא מסוגל לחזור לבסיס. עצם השיחה בטלפון עם המפקד שלי הלחיצה אותי מספיק בשביל שאתחיל לבכות, והמחשבה על חזרה לבסיס, ועמידה בנזיפות וצעקות מצד המפקדים, הייתה בלתי נסבלת. עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים מהסוג הזה (שנתקבלתי בהם לא פעם באזרחות) – פשוט ברחתי.

אני נפקד כבר שמונה ימים, ובשמונה ימים האלה יצרתי קשר עם כל גורם אפשרי שאולי יכל לסייע לי – קצין העיר, ביקורופא, קצינה לפניות הציבור, שלחתי שני פקסים לבסיס שלי עם הסברים, ואפילו הלכתי שוב למיון בבית חולים. כל זה לא עזר. אף אחד מהאנשים האלה, וגם המשפחה שלי, לא מבינים "מה הבעיה שלי". אף אחד לא ממש תומך בי, ובשלב הזה אין לי מושג מה לעשות. ברור לי שאדם כמוני לא יכול לשרת שלוש שנים בצבא, ושעם כל ההשלכות השליליות שאולי יהיו לכך (תגובה של המשפחה, של החברים או החברה באופן כללי), אני חייב לצאת מהצבא.

אני לא בטוח מה אמור להיות הצעד הבא שלי. מחר בבוקר אני מתכנן לנסוע לברה"ן תל השומר כדי לקבל שם, בתקווה לראות שם קב"ן, ואם זה לא יעבוד אז אין לי מושג מה לעשות. אני לא מסוגל לחזור לבסיס, ואני לא יכול להיות נפקד לנצח. ראיתי שאנשים במצבי הצליחו לקבל עצות מועילות ממשתמשי הפורום הזה, ואני מקווה שתוכלו להגיד לי מה עוד אני יכול לעשות.

* אה, ושוב סליחה על ההודעה הממש ארוכה.