אני די בטוח שטריקים מלוכלכים כאלה ואיומים להעביר לבסיס רחוק יותר, הם עילה לקבילה.

קבילה זה לונג-שוט. לוקח לזה זמן וזה גם עניין משפטי בעיקרו. כרגיל, יצא שהם "לא נהגו כשורה" ותו לא. לשחרור זה לא יביא אותך (מניסיון).
מה שכן, מה שאמרו לך זה שטויות. שמעתי את זה מספר פעמים לפני שהשתחררתי (ותהליך השחרור שלי היה ארוך ומטיש. כמה חודשים טובים ומותחים).

אז קודם כל, כמו שאמרו לך – שטויות. מה שאמרו לך שטויות. אתה לא רק תצא, אלא שאין לך מה להתרגש.
אם ההורים לצידך, זה מצויין. תעשה איתם שיחת מוטיבציה. תסביר להם שאתה לא חוזר, ושאתה מוכן לקחת סיכונים (לא שבאמת יש סיכון).
עכשיו, יש כמה מישורי פעולה:
א. מבחינת התחושה שלך – אם אתה מרגיש על הפנים, תתעודד, לא קרה כלום. מדי פעם מציקים לאנשים בצבא. אם אתה חושב שאתה צריך, כדאי שתפנה לאוזן קשבת, כמו ער"ן, או אפילו טיפול פסיכו' מסוג כלשהו

ב. בנוגע להמשך המאבק שלך – אני לא יודע מה ההיסטוריה שלך, אבל אם אתה יכול ללכת למייון פסיכיאטרי (זאת אומרת, שחבר או ההורים שלך "יקחו" אותך לשם) ושם להגיד ולספר שאתה על הסף ולהקצין דברים, זה טוב. לקבל איזה חוו"ד זה עוד יותר טוב.
ג. הורים – שוב, שיחת מוטיבציה. הם צריכים להתקשר לקב"ן, לפסיכיאטר ולמפקדים. שאמא תצעק קצת או תבכה או משהו (לא צריך להגיד לה את זה, כי זה לא יפה) – הבן שלי לא אוכל, לא ישן, לא מדבר איתנו בכלל כבר יומיים, לא יודעים מה קרה לו וכו' וכו'. תדרך אותם. שאבא יתקשר ויצעק גם.
תסביר להם שהם בודקים אותך
ד. "סיכון" – יכול להיות שמסיבה לא ברורה יחליטו להציק לך קצת, ואז אולי תשב בריתוק שבוע או בכלא שבוע. גם שם כולנו היינו, וזה נראה נורא מעצבן כשזה קורה, ומאוד מדכא לפעמים. אז אין לך מה לדאוג, לא קרה כלום.

ה. זה סעיף מאוד חשוב – לא לחכות. לא להמתין. ולא לתפקד כרגיל בינתיים. לא לתפקד בכלל למעשה. מצד שני – גם לא לברוח.
אם ההורים יכולים – שיתקשרו כבר היום, אפילו בערב לפסיכי' ולמפקדים (לטלפונים אישיים. כן.) ויעשו הצגה.
אם לא, אז יום ראשון. בנקודה הזאת מסתכלים על התגובה של הצדדים, אם המפקדים/קב"ן/פסיכי' לא מתפקדים כראוי (זאת אומרת, ממשיכים להתעקש) אז אתה פונה לברה"ן תל השומר תוך יום יומיים.
אם כן, ומציעים לך עוד פגישה ובחינה מחדש, אז שההורים יסכימו ותלך לפגישה