היי, קוראים לי נועה, התגייסתי השנה לצבא, לא מרצון או אפילו טיפת מוטיבציה אלא מתוך חובה ולחץ של המשפחה.
אני חייבת לציין כי אני באה ממשפחה עם עבר צבאי שרבים יחשיבו כמפואר, והרעיון של הימנעות משיעבוד צבאי אפילו לא בא אצלנו בחשבון, כך שבסופו של דבר נאלצתי להתגייס. חשבתי שאולי זה יהיה טוב בשבילי, אחרי הכל כולם חופרים על כמה הצבא מבגר וכמה הצבא תורם לאנשים להפסיק להיות מפונקים וכל מיני שטויות בסגנון, אני רוצה להגיד שאחרי שניסיתי באמת ואני כבר כמעט שלושה חודשים בצבא, הדבר היחידי שהשתנה בי זה העובדה שמאז שהתגייסתי אין יום שאני לא בדיכאון, אין יום שאני לא מקללת את הרגע שהגעתי לבקו"ם ואין יום שאני לא בוכה בו.
כי לא מספיק שהמוטיבציה שלי הייתה נמוכה מההתחלה הצבא עשה לי עוול, בהתחלה נתנו לי תפקיד שאומנם לא כזה טוב, להיות משק"ית דרגות, למרות שיש לי קב"א די גבוהה – 54, אבל הצלחתי להשלים עם זה, אך ברגע שהגעתי לבסיס אחרי הטירונות אמרו לי שהתפקיד שלי השתנה לפקידה כי זה צורכי הצבא, כך במקום ללכת לאוניברסיטה ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלי יוצא שאני יושבת מ-8 בבוקר עד -6 בערב במשרד מכינה קפה כל היום (למרות שזה אסור) ומנקה בימי חמישי, אני לא יכולה לתאר אפילו כמה שזה מתסכל, לבזבז ככה שנתיים יקרות מהחיים שלי, לעבור על כל העקרונות שלי ועל כל מה שאני מאמינה בו, לבטל את הזכות הטבעית שלי להיות חופשייה בשביל להכין קפה ו"לתרום" למדינה.
אני כרגע לא יודעת מה לעשות, המשפחה שלי לא מסכימים לסייע לי בתהליכים לצאת מהצבא, ולבד אני מפחדת ללכת הלאה…