הפמיניזם הליזיסטרטי והחלוקה המגדרית בראי מלחמת-לבנון-מכה-שנית
 
בעברית מדוברת איבר המין הזכרי נקרא "זַיִן" – כלומר, נֶשֶׁק. מכאן, שמבחינה לשונית מעשה המין (זִיּוּן, וגם נִשּׁוּק) מקביל לחִמּוּשׁ ("אני אזיין אותך" – כלומר, אצייד אותך בנשק) ובבניין התפעל, המעשה המשותף – לְהִזְדַיֵּן (או לְהִתְנַשֵּׁק) הוא מעשה של התחמשות.
על-פי ניתוח מדוקדק זה, הצמוד לתבניות הלשוניות ולשורשים העבריים, נגיע עד מהרה למסקנה שארה"ב מְזַיֶּנֶת את ישראל, ושישראל מנסה למנוע מחיזבאללה ומחמאס לְהִזְדַיֵּן וּלְהִתְנַשֵּׁק.
אף-על-פי שההנחה השניה ודאי נכונה (אם כי לא בטוח שהיא מופיעה במטרות הרשמיות של המלחמה), הרי שההנחה הראשונה ודאי לא תואמת את משמעות הפועל "לְזַיֵּן" בעברית המדוברת, לפחות לא בכל מה שנוגע לספורט ולמלחמה. שכן, על אף היחסים האינטימיים-משהו השוררים בין ישראל ובין ארה"ב – בהקשר המדיני מקבל הפועל הנ"ל אופי אלים וחד צדדי.
דיסוננס זה מאלץ אותנו לצאת מספֵרַת הדקדוק ולשוב אל העברית המדוברת כמות שהיא, עברית שבה, בבואנו אל האויב – במגרש הכורגל או בשדה הקרב – עלינו להכנס בו, לפתוח אותו, לקרוע אותו, וכמובן – לזיין את האמ-אמא שלו (שהיא סבתו, על פי כל פרשנות אפשרית).
תורת המלחמה והמין הישראלית, אם כן, מבוססת על חדירה חד-צדדית של כוחות מזוינים אל תוך שטח האויב, זיונו, קריעתו, ויציאה חד-צדדית ממנו במועד ובתנאים שיקבע הצד החודר. לא נשמע כיף גדול בשביל האוייבת, הא?
 
***
 
כששטחתי חלק קטן מהדברים הנ"ל בפני בן-זוגי, אדם אהוב בעל איבר-מין זכרי, הוא הנהן וצירף את הסכמתו ולבסוף הכריז: "לי יש בּוּלְבּוּל". זה היה שבוע אחרי שהתחילה המלחמה, וימים ספורים לפני שקראו לו להצטרף אליה. נדמה לי שבשביל הצבא זה לא כל-כך משנה איך הוא קורא לאיבר הזה, העיקר שיש לו אותו.
עד אותו יום דווקא עשינו כיף, הוא ואני. לאחר החרדה הראשונית הצלחנו לקיים שבוע-וקצת של הסתובבות במרכז – נפגשים מפעם לפעם, ישנים כל לילה במיטה אחרת, וכך – כשהיינו נפגשים – קיבלה ההרפתקה הזו נופך כמעט רומנטי. מעין חופשה.
הידיעה שעלולים לקרוא לו למילואים זמזמה ברקע, אבל האופטימיות המשותפת דחתה אותה לחלק האחורי של המוח, עד שביום שני, יום אחרי שהוא חזר הביתה לצפון, הם התקשרו. והעולם שלי התהפך שוב.
תצחקו, אבל לא לחייו חששתי. גם לא חששתי מהגעגועים. אולי זה אגואיסטי, אבל בעיקר דאגתי לעצמי. שאלתי את עצמי איך אוכל להמשיך לחיות איתו אם הוא לא יסרב. האם זה אפשרי ללכת להפגנות נשים נגד המלחמה כאשר הבחור שאת אוהבת נמצא בין אלה שעושים אותה?
 
***
 
למחרת לקחתי את עצמי צפונה, להגיד לו שלום. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי מבעד לחדרה מאז תחילת המלחמה ואף לפניה, וזו היתה החלטה מאוד אמיצה עבורי. כשהתחילה המלחמה הרגשתי שהצפון בוגד בי. לא רציתי לראות אותו עד שיחזור לשקוט. אבל עכשיו היתה לי סיבה מספיק טובה, ואזרתי אומץ לנסוע. כל הדרך צפיתי את הבום, את הרעד, את הפחד, את המוות שלי עצמי – אבל דבר לא קרה כאשר נסעתי דרך חיפה והקריות, והנה הגעתי לביתו שבגוש שגב חצי שעה לפני שהוא נאלץ להתייצב באיזה בסיס לוגיסטיקה טיפשי, ממש קרוב לבית.
הוא החליט ללכת לשם ולראות מה מבקשים ממנו, ולא להסכים לעשות דברים שהוא לא שלם איתם.
"אני מרגיש את האינהרציה של זה מתחילה לעבוד עלי", הוא אמר, ואמרתי לו שבדיוק מזה אני מפחדת. ידעתי שהנוחות והכיף של להיות בסדר, של להיות צייתן, יכולה לטשטש בקלות את הגבולות בין מה שאתה מוכן לעשות ובין מה שלא. נסעתי עם אמא שלו לקחת אותו לשם. מחבקת, מנשקת ובוכה, כמו ילדה קטנה (אבל מותר לי!), כמו נקבה (אבל זה מה שאני!), מסתכלת על עצמי מהצד ושואלת את עצמי איך זה שאני מחבקת בחור במדי צה"ל בצאתו אל המלחמה, ועונה לעצמי שלא את החייל אני מחבקת, כי אם את האדם שמתחתיו.
ובכל זאת, הליזיסטרטה[1] שבתוכי צועקת לי: "הלו! מה את יותר, תומכת בו או מתנגדת למלחמה?". אני יודעת שאני משפיעה עליו גם אם אני לא מנסה, ובכל זאת אני מקפידה להגיד לו שאני מאחוריו בכל החלטה שלו. האמנם?
האם אני סומכת עליו עכשיו שילך לשם ובאמת ידע להבחין בין בסדר ובין לא בסדר? שם, בתוך אחוות אנשים עם בולבול או עם זין, שנראה להם מאוד הגיוני פשוט לבצע פקודות, בלי לחשוב אם זה הדבר הנכון לעשות ובמי זה פוגע ועד כמה?
הבחור שלי לא קרבי, הוא אסטמתי. להרוג ילדות לא יבקשו ממנו בכל מקרה. אבל האם לא כל דבר שהוא יעשה שם יהיה חלק כזה או אחר מלהרוג ילדות? והאם כאשר העבודה הפקידותית של המלחמה נראית פשוטה ונוחה יכולות בכלל להתעורר בעיות מצפוניות שירתיעו אותו מלבצע אותה מספיק בשביל לגרום לילד הטוב, לחייל הטוב, לקצין הטוב שהוא, לסרב?
ושיר של יסמין וגנר, מוסיקאית מחוננת שהכרתי בשמאל הקיצוני, מתנגן לי בראש כל הזמן: "לא רוצה שתמות בשבילי, רוצה שתחיה לנצח איתי…" –– "אבל אני חייל, ואל תבכי לי ילדה", עונה לי שלמה ארצי, ואני לא רוצה להיות שם, אני רוצה להיות בת-זוגו של סרבן מצפון, או של שוודי זהוב-שיער שלא חייב בגיוס, או של אשה, לעזאזל — איך קרה שאני הילדה שבוכה על כתפו של חייל? איך קרה שאני התמונה שבתוך הדיסקית?!
"אני פשוט לא הטיפוס הסרבן", הוא אומר לי באותו לילה, ואני חושבת – נכון. ואני לא הטיפוס הליזיסטרטי. מה יהיה עלינו?
 
***
 
כבר שבועיים שהוא שם ואני יכולה להגיד בבטחון שמבחינתי הוא לא עושה את המלחמה. החיים שלנו כמעט משעשעים: אני, שלא מעיזה לבקר את ביתי שבכפר-ורדים, לא חוששת כמעט-בכלל לשלמותו שם על הגבול, כי הוא אמר שהוא יודע שלא יקרה לו כלום. כשביקשו ממנו, אחרי שבוע שם, לצאת למשימה שמעורבת באופן יותר ישיר בלחימה, הוא פשוט הסביר באופן רהוט שהוא לא רוצה כי הוא לא מסכים עם המלחמה, ולקחו במקומו מישהו אחר. בינתיים הוא פתח שם משרד הסברה, לדבריו, ובזמנו החופשי הוא מרצה לכל בעלי הבולבול והזין שמוכנים לשמוע על דבר הרעיון התיאורטי שעל-פיו מלחמה זה לא תמיד טוב וצודק. אתמול בשיחה ביננו הוא כבר הגדיר את עצמו כפציפיסט. כך, על רקע הקרבות, הוא מפתח אידיאולוגיה. וכשאני נוסעת להפגנה השבועית שלי הוא אומר לי "לכי בשביל שנינו".
הפחד שלי שמא אצטרך להיקרע בין אהבתי אליו ובין אמונתי ומצפוני, נעלם כמעט לגמרי. אני יודעת היום שאנו חיים את אותו עולם ערכים (וגם משפיעים זו על זה ולהיפך) ועל כן חלק בלתי נפרד מחיינו המשותפים הוא ההכרעה המשותפת בעניינים כל-כך קשים. אבל דברים אחרים עולים בי. דברים הנוגעים ליחסי גבר-אשה כפי שהם משתקפים במיקרו-קוסמוס הקטן שלנו כייצוג של משהו גדול ונורא הרבה יותר.
המלחמה הזו חילקה שוב את העולם, כמו כל מלחמה, לנשים ולגברים. זה טבעי וידוע – במלחמה ישנו תהליך של נסיגה למושגים ישנים. כמו שהפטריוטיות והלכידות הלאומית, שבעתות שלום הולכות ומתפרקות לפלורליזם של דעות והשקפות עולם וגם ביקורת, נמחו בבת אחת תחת שלטי "אנחנו ננצח" תכולים-לבנים – כן חלה נסיגה ברורה בהאחדה של גברים ונשים אל מין דבר שניתן לכנותו "האנושות".
במלחמה, הזַיִן (נֶשֶק, נֶשֶק – למה חשבתם שאני מתכוונת?!) הוא זה שמוביל, מחליט ומבצע. הדבר משאיר את הנשים באיברים אחוריים יותר (בעורף, למשל): נשים, ילדים, זקנים, אזרחים. קבוצת החפים מפשע אשר כל פגיעה בה היא מצערת, אך הכרחית. כל אלה שעליהם יש להגן, ושלטובתם יוצאים בעלי-הזין לקרב עם בעלי-הזין שממול, בלא כוונה לפגוע בנשים שבצד ההוא, אך מתוך כוונה לראות בפגיעה זו חלק מההשלכות הבלתי-נמנעות של הלחימה בבעלי-הזין.
מחוץ ליחסים ביננו, שמתנהלים בסך הכל כשורה בתוך הפגישות המעטות שלנו ושיחות הטלפון היומיות, אני מבחינה בדברים שקורים גם לנו ולכן אני יודעת שקורים לרבים אחרים סביבנו, ובכלל, לחברה הישראלית.
אני חשה עצמי הולכת ומתגדרת בתוך הגדרתי כאשה. אני מחכה לטלפון ממנו. אני יושבת רחוק מהטווח (לפחות לעת עתה) ויודעת שהוא בחזית. אני מפחדת מהטיל שאולי יפול עלי מחר בדרך אליו ויודעת שהוא כל הזמן בסכנה מטורפת, אבל סומכת עליו, כי הוא אמר לי שהוא חייל ושלא אבכה. אני יודעת שהוא שם מוקף גברים, ושנוצרת ביניהם איזו מין אחוות גברים מופלאה שאין לי, ולא יהיה לי, ואני לא רוצה שיהיה לי חלק בה. גם לי נוצרת איזו אחוות נשים משונה, למשל כשאני לובשת שחור להפגנות – למה אני עושה את זה? כי אני אשה. ממתי הפכתי לאשה בשחור? פעם הייתי פשוט אדם.
היותי האשה שנשארה בבית הופך אותי קטנה, חלשה, רגשנית, זקוקה להסברים ולדאגה ולניחומין, גם אם אני לא מנסה להיות כזאת. כשהוא חוזר אני מרגישה שאני צריכה להיות טובה אליו, לטפל בו, לדאוג לו כי הוא חזר משבוע קשה שם. אני מרגישה את זה מתלבש עלי כמו שהתלבשה עלי דמות הנערה הנפרדת מחייל על פסי הרכבת אי-שם באיזה סרט שחור-לבן. היא בוכה והוא אומר לה "הכל יהיה בסדר, את תראי. אני אחזור". מה יש לה לעשות מלבד להאמין לו ולחכות.
 
***
 
גברים גיבורים ניחנו בגבורה גברית. אם, חלילה, משהו יקרה לאהוב שלי, הם יכתבו בכותרת "קצין במיל'" ולא "אדם נפלא, חכם ואהוב". הוא יהיה שאהיד, אחד שמת בשביל המטרה, וביננו – מותו לגיטימי ונסלח יותר משלי לא רק בעיני האמנות הבינלאומיות המפרידות בין מטרות צבאיות ובין מטרות אזרחיות – כי אם גם בעיני הציבור הישראלי, אשר אזרחיו המתים הם מִסכנים אך חייליו המתים הם גיבורים.
עכשיו אפשר לומר שגם אני יכולתי, בעקרון, להיות שם במקומו, שהרי יש שם גם חיילות מילואים. אבל על זה כבר אמרו חכמינו: נו, באמת. הרי ברור שרק עניין אחד יוצר את ההבחנה בין היותו במילואים ובין היותי בבית:
לו יש בולבול.

[1] ליזיסטרטה, אחת הדמויות המפורסמות בקומדיה היוונית הקלאסית, אירגנה את הנשים לשביתת-מין שמטרתה לגרום לגברים להפסיק להילחם מלחמה ארוכה וכואבת. נשות "פרופיל חדש" מעולם לא הציעו זאת במפורש, אך אני הייתי עדה לפעם אחת לפחות בה אמצעים דומים נרמזו.