תודה על העידוד אבל בכל זאת, אם מישהו יכול להמליץ לי מה להגיד בשיחה עם המפקד לגבי המצב- האם ליידע אותו שזה לא רק הנשק ושלא מעניין אותי עכשיו פטור אלא אני פשוט לא יכול להמשיך ככה, או לקבל את הפטור ולסתום את הפה ואז לנסות שוב עם הקב"ן?
אני ממש לא יודע מה לעשות..

אהלן

זה ברור שאתה במצוקה אמיתית. לא צריך להגיע למצב של מחשבות אובדניות כדי להבין את זה.

אני חושב שכדאי להתחיל מכמה שאלות בסיסיות:
1. מה בדיוק השירות שלך? לא צריך לאמר איפה, אבל מה בדיוק התנאים ואיזה חיל כדאי, כמה זמן אתה בצבא, דברים כאלה2
2. הורים, תומכים? יש חברים שבכלזאת אתה יכול להיעזר בהם?

לגבי "להסביר לקב"ן" – אתה פשוט צריך להציג את הכל כחלק מסיפור.
קב"ן או איש מקצוע אמור להבין שלא כל בן אדם ישר בא עם סיפור מפורט ושלם על מה מציק לו (למעשה, זה רוב הפעמים ככה).
זה גם עניין טבעי – אנשים מתחילים מצרות קטנות שמדרדרות. לא? תחשוב על זה בהגיון, ככה זה רוב הזמן. אתה מזניח בעיה מסויימת והיא מדרדרת

אתה צריך להסביר בצורה רגילה שאתה מרגיש יותר ויותר לחוץ, שהנשק הוא רק עניין אחד, ושאתה מרגיש אתה "מאבד את זה" (שזה מה שתיארת במלים שלך, בהודעה שלך). אתה יכול גם לאמר שבכלל, היית (ואתה עדיין) מבולבל מכל המצב הזה, שלא מוכר לך והנשק הוא אובייקט להתמקד בו.

חשוב שתדגיש את העניין של ההדרדרות, ושאתה מאבד את זה, מרגיש כלוא, חנוק, וכן הלאה. לא צריך להיות דרמה-קווין, אבל כנות אמיתית תעזור לך כאן – תתאר במלים קשות איך העולם שלך נסגר. זה לא אמור להוות בעיה, כיוון שזה מה שאתה מתאר גם כאן.
חשוב, לדעתי, שתתכונן לפרט יותר מהרגיל – דבר על העולם שלך, על אפרוריות, על מה איבדת ואיך אתה מרגיש וכן הלאה. אין מה להתבייש.
דבר בכנות.

כששואלים אותך על העתיד, לא להתחיל לספר סיפורים על איך אתה יכול להסתדר. ההיפך – אתה לא רואה עתיד. לא אישי, לא עם חברים, לא עם משפחה. כל מה שאתה רואה זה תהום. אפשר פחות קיצוני, גם. מה שחשוש זה לדבוק בקו הסיפור

ודבר אחרון – לא לדבר כאילו אתה קורא משייקספיר, אלא להיות קצת מבולבל, אפילו קצת לא להבין אותו, לדבר קצת מוזר כמו חזרה על אותו הדבר ברצף, דבר שכביכול מציק לך.

קודם כל, טוב שאתה פועל בשביל להקדים דברים.
שנית, תדע לך שהורים יכולים לעזור הרבה – להתקשר לקב"ן (כן, להתקשר אליו) או למפקד ולהגיד להם שאתה במצב רע. שהם לא יודעים מה קורה לך וכו' וכו'.

מה שחשוב שתבין שאין מה לאבד תקווה. זה יכול לקחת חודשיים, וזה יכול לקחת שבוע, אבל זה יגמר וזה עדיף בהרבה על להיות במערכת הזאת עוד שנתיים

לפי מה שאני מבין זה הולך בכיוון טוב, אם הגעת לפסיכיאטר.. גם בתור התחלה מצוקה נפשית בינונית זה טוב ואגב, כן משחררים על קשיי הסתגלות בדרגה מסויימת..