השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

מידע לגבי תהליכי קבלת פטור משירות צבאי

המנהלים: newprofile, MSMS

אושפיזין
הודעות: 27
הצטרף: 19 מרץ 2014 00:48
יצירת קשר:

השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אושפיזין » 30 אוקטובר 2014 21:48

שלום לכולם, את הפוסט הזה אכתוב גם באשכול הראשי, כתבתי אותו בגדר סיפור (ואני באמת מתכוון כל הסיפור, גם הרבה פרטים שלא קשורים) ואני רוצה שהאשכול הזה יהיה מוקדש רק לסיפור שלי, שבעתיד אכנס לכאן, אקרא הכל ואזכר.
אתם יכולים לחלוק את השמחה שלי, ואני יכול לענות לכם על שאלות אם יש, כמו כן זה חתיכת סיפור שרק מראה כמה כוח רצון יכול לעשות הכל.

היום השתחררתי, סוף סוף אחרי שלוש שעות של אוטובוסים בפקקים בגשם אני בבית, איך עשיתי את זה?

טוב, אז באוגוסט הייתי אמור להתגייס, דחיתי את הגיוס לאוקטובר כי הייתי לחוץ, חשבתי שאני אשתמש בחודשים האלו כדי להשתחרר, אבל לא, לא עשיתי כלום, כלום כלום כלום, הייתי עצלן מהפחד של להתחיל את התהליך, פתחתי הרבה אשכולים פה, רציתי לעשות דברים כמו פגישה עם פסיכיאטר לקבל חוות דעת וכאלה, דברים שלא עשיתי.

הגיע היום גיוס, תיק קטן עם סנדוויץ ובקבוק חצי ליטר מים (כן הייתי בטוח בעצמי), בחיים לא זייפתי דיכאון, קראתי טרגט לא יותר מפעמיים שלוש, בלי חוות דעת, בלי הפנייה לקבן, בלי עבר פסיכיאטרי, קבע 54 פסיכוטכני 70 (ציונים ממש טובים), הייתי במיונים לחיל אוויר, מיונים לסייבר, הצבא ממש אהב אותי.
THE JOURNEY TO 21 HARDCORE MODE

אתמול בשבע וחצי בבוקר נכנסתי לתל השומר, כבר ידעתי מה אני עומד לעשות כשנכנסתי, איך שנכנסתי, בחנתי את המקום, וישר הלכתי לחדרי גיוס (שזה בעצם חלון לחדר עם כמה אנשים, ממש ליד הכניסה של תל השומר, אחרי שנכנסת), שם ביקשתי קבן ("אני צריך קבן"), הבחור אמר לי תעלה על האוטובוס, בלשכת גיוס תקבל קבן.

ניסיתי להתעקש, וגם הוא, הלכתי ושאלתי חייל נודד ליד השקם איפה אני רואה קבן, הוא הפנה אותי לחיילים ששומרים על הכניסה למקום של הצו ראשון, הם אמרו לי מה אנחנו קשורים, והפנו אותי חזרה לחדרי גיוס, הגעתי לשם שוב, הבחור שהיה ראה שזה אני וחשב לעצמו "וואלה אני לא רוצה להתעסק עם הילד הזה", אז הוא הסתובב אחורה ובאה נגדת (מדים כחולים) ושאלה אותי "מה אתה צריך" כמובן חזרתי על עצמי אני צריך קבן, היא שאלה אם יש טפסים, ולא היה לי, שם למדתי שאם היה לי טפסים הייתי יכול לקבל קבן עוד לפני העלייה לאוטובוס, המשכתי להתעקש, ופתאום היא רשמה את השם שלי ברשימה מסויימת, שאלתי "מה רשמת?" היא אמרה לי "אותך לאוטובוס ללשכת גיוס, שם תראה קבן.", אז החלטתי יאללה, פה כבר אין לי מה לנסות, נעלה על האוטובוס.

עד עכשיו כל מה שקרה מהרגע שהגעתי בשבע וחצי עד העלייה לאוטובוס לקח פחות מעשר דקות, והאוטובוס החל לנסוע, אנחנו היינו הראשונים לבאקום, אז ידעתי שהסיכויי שלי לקבל קבן ממש ממש גבוה.

הגענו לשם, ירדנו מהאוטובוס, סחלה שמנה עם אודם ומדים של חייל האוויר עושה לנו "כולם להוריד תיקים שתי טורים אחריי..." ... "נו בואו אחריי.", אז כולנו הלכנו אחרייה, הגענו לסככה שם היא אמרה לנו לעמוד ב-ח', לקח לילדים קצת זמן להבין איך לעשות ח, ותאמת הייתי מופתע, כי ח זה לא באמת ח, זה יותר כ, כי פחות ילדים עומדים בצדדים מאשר בקוו האמצעי.

אחד עישן לה על הפנים ואמר "נו מה את רוצה אני צריך לסיים סיגרייה", היא אמרה לנו טוב, אתם הראשונים, אז הגעתם מוקדם ואתם יכולים לסיים מוקדם.

ביקשה מכולם להכניס פלאפונים, לרגע התכופפתי ונגעתי ברוכסן של התיק הקטן שלי, וישר קפצתי חזרה למעלה, כמובן שלא שמתי שום פלאפון בשום תיק הכל נשאר עליי, שני חיילים עברו לידינו ולחשו בגיחוך "אל תתגייסו" ואז צחקו והלכו.

זקן אחד שנראה בגיל של שמעון פרס (ממש, ממש זקן, תשעים פלוס), הגיע מהאגודה למען החייל, שאל מי חייל בודד, חילק מדבקות (עליהם רשום את השמות שלנו ותעודות זהות ומספר אישי, יש בערך 8 מדבקות, 2 מהם לבדיקות מח עצם), בירך אותנו ויצאנו לשלום, הבחורה השמנה (No offence ladies) לקחה אותנו למקום אחסון, שם כולם שמו את התיקים, לקחתי לגימה מהמים לפני שזרקתי את התיק בקומה העליונה ליד התיקים המפלצתיים של האנשים האחרים, אני זוכר שבחדרי אכסון, אחד המתגייסים מאחוריי ראה אותי עם הזקן העצום שלי והתיק הקטן ואמר "באת ממש מוכן לצהל אה?" חחחח הסתכלתי עליו גיחכתי והייתי שמח, אז משם הלכנו לבקום עצמו, איפה שעוברים את כל הבדיקות, ממש לפני שנכנסנו באה אישה דיי מבוגרת שישים פלוס, עוד פעם מהאגודה למען החייל, אמרה שיש לנו טוסטים ומשקאות חינם בצד שמאל, ובאמת היה, והיא אמרה: "אתם יודעים מתי תשלמו לנו?? כשתשתחררו! בהצלחה לכולם שתתגייסו ותחזרו בשלוםםם", אישה נחמדה.

אז נכנסנו למקום, כולם נתנו לבחורה לסרוק את המדבקות שלהם, ועל המסך צצו הוראות של לאן ללכת, אני שמתי את המדבקות בתיק, כששמתי לב שצריך את המדבקות אמרתי לה ששכחתי אותם בתיק, הלכתי בחזרה לחדר אכסון והבאתי את המדבקות מהתיק, חזרתי, היא סרקה לי את המדבקות, ומשם המחשב הפנה אותי לחלק "פה" או משו, כאילו האות "פ" לא המילה פה.

נזכרתי במשהוא שחבר שהשתחרר אמר לי, ממול חדר רנטגן מספר שלוש נמצא המשרד הראשי, שם נמצאת הביג בוסית של כל הבאקום והשרשרת חיול, עמדתי עשרים דקות וחיכיתי שהמזכירה שלה תתקן את המחשב, כשהצלחתי להשחיל מילה ואמרתי לה שאני צריך קבן היא אמרה לי: "קבן זה לא פה אתה צריך ללכת לאימות נתונים ואז ייפנו אותך לקצין מיון ומשם ייפנו אותך לקבן", אמרתי לעצמי אוקיי, טוב, נעשה את זה בדרך הכשרה, אימות נתונים אז מה?

הלכתי לשם, אימות נתונים, ישבתי מול הבחורה הכי חמודה בצהל, כל כך יפה נראית תמימה ונחמדה, אמרתי לה שאני צריך קבן, והיא אמרה לי טוב בוא נאמת נתונים, יש לך חשבון בנק? אמרתי לה לא, כי החלטתי שכצעד משמעותי להראות שאני לא רוצה להתגייס (להורים שלי) אני לא אפתח חשבון, וכך קרה, אז היא אמרה לי טוב תלך חזרה למשרד הראשי ותבקש שם שיחת טלפון לאמא, כך עשיתי, הלכתי לשם, התקשרתי לאמא, רשמתי על פתקית את הפרטי חשבון וחזרתי לאימות נתונים.

היא הביאה לי טופס לחתום פעמיים, עכשיו מטפסים אני פוחד, שחס וחלילה זה לא יהיה הצהרת הנאמנות שכולנו מפחדים ממנה, הצהרת נאמנות זה איפה שאני עוצר.

קראתי את הטופס ובפחד שאלתי מה זה, כמובן הכל בדמות, היא אמרה לי שזה טופס שלמקרה שאני נפצע כספי הביטוח יועברו לחשבון של ההורים שלי וגם המשכורת החודשית, אמרתי בסדר וחתמתי, ישר אחרי זה היא אמרה יופי תרים את העט ותחתום על המשטח האלקטרוני על הצהרת נאמנות.

ברגע הזה קיבלתי סוג של התקף, היא הציגה בפניי את המסמך, ואז בחושיי הספיידרמן המטורפים שלי הסתכלתי לחמודה המתווקהה הזאת בעיניים ואמרתי "אבל אני לא יכול להתגייס" תוך כדי שדמעות פשוט מתחילות לרדת לי מהעיניים, הלב שלה כל כך נשבר, איזו מתוקה, באמת, רציתי פשוט לתת לה נשיקה באותו הרגע ולאמר לה וואו, איזה לב.

היא לקחה אותי ישר חזרה למשרד הראשי (איפה שקודם לכן זיינה לי תשכל המזכירה), ואמרה לה לתת לי פגישה עם המפקדת הראשית של כל הלשכת גיוס (באקום) של תל השומר, היא פשוט עמדה שם וחיכתה איתי, שאלה אותי אם אני צריך מים, שאלה אם אני בסדר כל הזמן, בקול כזה חמוד וכזה עדין ואכפתי, ממש היה לי כיף שברגעים כאלו שאני בוכה בתוך חדר ראשי של קצינת צהל יש כזו בחורה טובת לב, לא סתם בחרתי אותה ספציפית.

הגיע הזמן, נכנסתי למשרד של המפקדת עם דמעות, היא עישנה סיגריה ואמר יאללה אוקיי קודם כל להרגעעע, אין סיבה להתרגשששש, תרגע ותתחיל לספר לי, מה הבעיה שלך?

אז אמרתי שאני לא יכול להתגייס, היא המשיכה לשאול למה, מדוע, תן לי סיבה, אני צריכה לעזור לך.

בסופו של דבר הגענו למצב שהיא כתבה לי חוות דעת, שאין לי חברים, שאני פוחד מלהתגייס, לא יוצא מהבית, ושאני שותה בצורה חריפה בחדרי לבד.

חוות דעת מהמפקדת הבכירה של שרשרת החיול תל השומר שעוברים אצלה מאתיים איש ביום. טוב, לא?

כשחיכיתי בחוץ מחוץ למשרד שלה, והיא הוציאה אליי חייל שליווה אותי לתא חריגים ונתן לי את החוות דעת שלה, ראיתי חבר שאני מכיר מהתיכון, הוא ראה אותי, כולי מוזנח, עם זקן בן חודשיים, מצד ימין שלי - החיילת המתוקה שלא יוצאת לי מהראש, ומצד שמאל הוא, פשוט חייכתי אליו, בצורה שזממתי משהוא, שמצליח לי, שאני פאקינג בוס של החיים ושדדתי בנק, He knew what's goin' on. הוא מסכן יושב מחכה לאימות נתונים, אני עוקב אחרי חייל עם טופס ביד, איך שעברתי לידו, הוא מושיט יד החוצה, ובזמן ההליכה שלי לידו.. לוחץ לו אותה, שנינו מחייכים ומהנהנים, ואני ממשיך הלאה.

איזה בוסט זה היה, למצב רוח, לחיים, ממש סיפור לספר.

עם החייל והחוות דעת מהמפקדת הלכתי ל"תא חריגים" שזה בעצם פשוט דלת החוצה... אתה עומד בחוץ ויש חלון על הקיר לתוך חדר עם שלושה חטייארים הכי derplings שתראו בחיים שלכם, נתתי לו את החוות דעת, חיכיתי, שעה הלכתי במעגלים הפכתי לחוני המעגל ומה הוא עשה כל השעה הזאת? לא הרבה כנראה, כי הוא החזיר לי את אותו טופס ואמר לי לך לבניים מדור אבחון והערכה.

וכך עשיתי, הלכתי לשם, המקום היה ריק, ריק אני אומר לכם, אני הייתי היחיד, נתתי את הטופס, וחיכיתי לפגישה.

בפגישה עם הקבן הוא היה על אזרחי, שאל הרבה שאלות, אני שיחקתי על קטע מאוד קל ודיי קרוב לאמת (חוץ מכמה פרטים כמו לא יוצא מהבית ואין לו חברים ושותה), שאין לי חברים, אני מסתגר בחדר, לא יוצא מהבית, שותה (אמרתי שלוש ארבע פעמים בשבוע ואיכשהוא הוא הבין כל לילה), אני מפחד מאנשים, לא יוצא לטיולים שנתיים בבית ספר כי אני פוחד לצאת מהבית.

באותה פגישה הקבן רצה להתקשר לאמא, היא לא הייתה זמינה (למזלי היא לא הייתה זמינה, כי היא לא הייתה מודרכת בכלל על הגרסא שלי, אם היא הייתה עונה - הייתי בצרות גדולות), הקבן אמר לי במילים האלו:
"לא המלצתי לך על השחרור, המלצתי על הקלות ומחר תלך לפסיכיאטר והוא ייקבע אם אתה כשיר לשירות או לא."

מאוחר יותר הבנתי שהוא נתן לי קה"ס 42.

הלכתי בחזרה לתא חריגים עם המסמך, נתנו לי שוברים של מלש"ב, ואישור יציאה על אזרחי, אמרו לי ללכת לשער צפון, ניסיתי להעזר בחיילים כי מי יודע מה זה שער צפון? כשהלכתי מהמדור אבחון הגעתי למחסום שהאוטובוס לבאקום נכנס בו, התחלתי לשאול את השומר, הוא עצר אותי באמצע "שמאלה ושמאלה." המשכתי לדבר כדי לסיים והוא קטע אותי בקטע מליצי עוד פעם "שמאלה ושמאלה", ואז המשכתי פעם אחרונה והוא אמר "שמאלה ושמאלה" ואז חבר שלו אומר "ימינה וימינה" חחחחחחחח איזה סטלנים, בקיצור הם לא שיקרו, זה באמת שמאלה ושמאלה, בבסיס הזה הכל שמאלה ושמאלה.
נסעתי הביתה על אוטובוס קו 70 (שאלתי את הבחור בפיצוציה שנמצאת ליד השווארמיה\פאלפליה של "אצל אלברט") והוא אמר לי לרדת ברכבת של ארלוזורוב ומשם למצוא את הקו שאני צריך להרצליה, לקח לי כמה שעות כי אני לא מכיר את תל אביב אבל הגעתי הביתה.

הבנתי שאני נמצא במצב מאוד קריטי וחשוב שמחר הכל ילך כשורה, אני יודע שפסיכיאטרים הם ממש ישר ולעניין, אם אתה לא רוצה לשרת הם פשוט מקשיבים לך, אבל ההורים מהווים פה משקל חשוב, אז תדרכתי את אמא שלי טוב טוב על הגרסאות.

היום, שמונה בבוקר.

מתעורר, עולה לאוטו עם סבא ונוסע לבסיס, ירדתי בשער קריאון וניסיתי להכנס עם האישור על אזרחי שלי, אמרו לי שאי אפשר, צריך להכנס בשער צפון, פחדתי לאחר, הייתי אמור להיות בתא חריגים בתשע ורבע ואצל הפסיכיאטר בתשע וחצי ואני אפילו לא בכניסה, אז עוד פעם, כל חייל או חיילת ששאלו אותי אמרו לי לעשות את העיקוף, ללכת שמאלה ושמאלה, והפעם הייתי צריך להגיע משער קריאון לכניסה של שער צפון מבחוץ לא מבפנים, אז הייתי מאוד מופתע כשגיליתי ששמאלה ושמאלה חל גם פה (מסתבר שאם אתה רוצה להגיע לכל מקום בבסיס הזה תפנה שמאלה ושמאלה וזה עובד), הגעתי לכניסה, שם משפחתי הוא ראובן (שם בדוי), באתי עם זקן ואותם בגדים בלויים של אתמול, נתתי את האישור.

השומר אומר:..
"ראובן.. עושה בעיות ראובן אה?" חחחחחחחח דפקתי לו ברגע הזה חיוך חזק של תותחים, הוא נתן לי את הטופס והמשכתי ללכת, איזה אנשים פשוט טובים, כל ההרגשה שלי למרות הלחץ הייתה מאוד נונשאלאנטית כי הייתי כל כך בטוח בעצמי שאני יוצא החוצה (ואת האמת, כל הלהיות בטוח בעצמך הזה באמת השתלם בסוף, כבן אדם שאף פעם לא זייף כלום, במיוחד לא מול פסיכיאטר או גורמים צבאיים, הצלחתי לצאת בסופו של דבר), נכנסתי לתוך הבסיס והתחלתי בהליכה.

כשהמשכתי בשביל בשלב מסויים היה שער ימינה בו פניתי, למזלי לא אחרתי, היה תשע ועשרים, מהר מאוד הלכתי מהמדור אבחון לתא חריגים, שם מהר מאוד נתנו לי את הטופס והלכתי לפגישה עם הפסיכיאטר.

תשע וחצי על השעון, נתתי לבחור בקבלה את המסמך, חיכיתי לא יותר מדקה והפסיכיאטר יצא והזמין אותי אליו.

נכנסתי לפסיכיאטר, בחור רוסי, כמו כל פסיכיאטר ישר ולעניין, ושם הוא שאל אותי, אתה בן שמונה עשרה נכון? "כן", אתה רוצה לשרת? "לא", אמא שלך רוצה שתשרת? "אהההה.... לא.", הוא אמר שהוא הבין שאני שותה כל לילה כי זה מרגיע אותי, מה אתה שותה? הוא שאל, "בירה גולדסטאר", וכמה אתה שותה? "אהההה... שלוש ארבע..", ברגע הזה הוא סיים איתי, ביקש לדבר עם אמא או אבא, נתתי מספר של אמא, הוא שאל אותה שאלות שבגדול מאמתות שהגרסא שלי נכונה עם הגרסא שלה, היא בעצמה אמרה שהיא חושבת שעדיף שאני לא אשרת, שאני מסתגר בחדר ופוחד ובשלושה שבועות האחרונים הייתה התדרדרות במצבי, ואני מתנגד לטיפול.

הוא אמר לה תודה.

סוף הפגישה הגיעה ברגע הזה, ואחרי כמה תקתוקים במחשב הוא קם ושאל, פרופיל עשרים ואחת אתה מכיר? "כן" אתה רוצה את זה? "כן" וגם הנהנתי.
אמר לי ישר "טוב תחכה לי מחוץ לחדר".

באיטיות יצאתי מהחדר, ישבתי וחיכיתי, אחרי חצי שעה הוציאו לי מעטפה עם דף שמהודק אליה, אמרו לי לקחת את זה לתא חריגים, הלכתי לתא חריגים, בתא חריגים בדקו את זה, וישר אמרו אחד לשני "אני צריך שתבדוק לי עם טל מימוש פרופיל לעשרים ואחת", למרות שהייתי כבר בטוח מלפני כן, היה קצת מפחיד לשמוע את זה. נחמד אבל מפחיד, פרופיל 21, פעם אחת בחיי המושלמים בהחלט זייפתי שאני חולה נפשית.

משם הבחור, שאותו דיברתי כבר כמה פעמים גם היום וגם אתמול, אמר לי, ראובן, קח את זה, תעלה פה במדרגות, תפנה ימינה ותלך לדלת השנייה, זה אותו קיר של הבניין הזה שלנו, פשוט בצד ימין צמוד לאותו קיר תיגש לדלת השנייה, צא לדרך בהצלחה (או שתהיה לך דרך צלחה, דרך צלחה וצא לדרך), יצאתי לדרך, שם הלכתי למשרד עם שלושה אנשים, נתתי להם את המסמכים, זאת הייתה ה"וועדה הרפואית", הם ביקשו תעודת זהות, חיכיתי משהוא כמו שעה וחצי, הם דיברו, צחקו, לא עשו כלום, סוף סוף בחור בן שלושים קרא לי לשם, חתמתי על הצהרה שאמרתי הכל ולא הסתרתי פרטים, הסכמתי לעשרים ואחת, הוא הדפיס לי את כל החוות דעת (שעדיין אצלי), ואת הצוו הצבה למדור שחרורים.

שם היה רשום שבעצם הקבן נתן לי קה"ס 42, הפסיכיאטר הוא זה ששחרר אותי, השתחררתי על דיכאון וחרדות אבל ברוב המסמך היה רשום שאני תקין, פשוט ילד מפוחד, ללא מחשבות אובדניות.

צילמתי הכל, כי ברגע הזה הרגשתי שכבר לא אחזור לשם, וההרפתקה תסתיים (ואת האמת? היה לי ממש כיף.), חזרתי לתא חריגים, נתתי להם את זה והם נתנו לי חיילת (נקרא לה בשם בדוי, עדי), עדי ליוותה אותי למקום שהפנו אותה אליו, אני באמת שלא יודע לאן שהיא לקחה אותי (אבל זה היה המקום הלא נכון), אמרו לה לקחת אותי למדור חריגים, בקיצור היא התחילה ללכת למדור חריגים איתי ושאלה אותי "וואי אתה מקבל פטור?" כן, "איפה התגייסת? בן כמה אתה?" שמונה עשרה "יוואוו דיי אני גם רוצה פטור כזה מוקדםםם", איזה בנות חמודות יש בצהל, באמת, במצטבר אני יכול להעיד שדיברתי עם בנות ביום של הפסיכיאטר (היום) שעתיים, הן פשוט כל כך קלות, אפשר לדבר איתן הן זורמות לא מאבדות עניין, ואני כבן אדם מלא זקן עם בגדים בלויים התפלאתי שבמצב הזה הן ממש ממש מתעניינות, זה אחד הדברים שקצת העציב אותי כשחזרתי הביתה, אבל לא נורא אני אומר לעצמי, הזמן יתקן את זה ואני מקווה שאני אמצא חיילת ואהפוך אותה לחברה..

ברגע הזה לא יודע למה, עדי הייתה צריכה ללכת ובחור בא אליי ואמר לי ללכת למדור שחרורים לבד, שאלתי אותו איפה, הוא אמר לי לך מפה, שמאלה ושמאלה, ותגיע לשער, ושם תפנה ימינה, ושוב שמאלה ושמאלה.

ברגע הזה של מיינדפאק מטורף אמרתי לו תודה והתחלתי לצעוד שמאלה ושמאלה.

הגעתי לאותו מחסום שבו נמצא הבחור מאתמול, הפעם בחור אחר, שאלתי אותו איפה שער צפון מכאן? ושוב, הוא אמר לי שמאלה ושמאלה.

אז הלכתי שמאלה ושמאלה, שאלתי עוד כמה חיילות בדרך (המון חיילות, באמת, זה הדבר היחידי שאני מצטער עליו ואני מקווה שבחורות שמשרתות יתנו לי צאנס גם כשהן יודעות שהשתמטתי), מסתבר שכן צריך לפנות ימינה, אז פניתי ימינה, משם נכנסתי לבחור, מד"ר שחרורים, הוא אמר לי להמשיך קדימה בתוך אותו חלק מגודר שאני נמצא בו, ולקחת שמאלה ושמאלה.

פאקינג התפוצץ לי הראש, התחלתי לקחת שמאלה ושמאלה, וראיתי חלון, פתוח אבל ריק, עם מלא אבק, לא הבנתי מה הולך פה.

התהלכתי בחזרה למד"ר שחרורים, ואמרתי לו שאין שם אף אחד, הוא אמר לי "אה שתיים עשרה, אולי הם כבר בהפסקה..." "...." "החלון פתוח?" אמרתי לו כן, הוא אמר "חכה רגע...", התקשר למישהוא לבדוק, ואמר לי לא, החלון פתוח, עוד פעם, תלך בהמשך הבניין הזה (סוג של מסדרון עם המון ספסלים וחדרים) ושמאלה שמאלה, אז אתם יודעים מה? לקחתי שמאלה, המשכתי ללכת, ולקחתי עוד שמאלה, פתאום, משום מקו, אני רואה שיש פה עוד מקום לפנות שמאלה!

מסתבר שהחלון המדובר היה אכן בצד שמאל! כמה שמאל השתגעתי D; , אבל זה היה המפגש האחרון שלי עם השמאל המדובר. דיברתי עם הבחור בחלון, שם בחורה אתיופית על אזרחי עושה לי מהצד השני של הגדר (אני הייתי בצד שנותנים את הצו הצבה, היא הייתה בצד שכבר מנפיקים תעודות שחרור ונותנים אותן), "היי! אתה עם הצהוב!" כשהיא אמרה אתה עם הצהוב הבנתי שהיא מתכוונת אליי (כי החולצה הבלוייה שלי הייתה צהובה), "פה הולכים לשחרור?" אמרתי לה כן בואי לפה, והיא באה לצד שני אליי, עם עוד בחורה אתיופית, בינתיים הבחור אמר לי ללכת לאפסנאות להפקיד ציוד, לא היה לי חוגר, הוא ביקש אבל אמרתי שאין, עוד לא התגייסתי אמרתי לו "עוד לא התגייסת?" והוא הבין, לא היה צריך בכלל תעודת זהות, הוא אמר לי תלך לאפסנאות מאוד מהר כי הם נסגרים, הלכתי לאפסנאות, דלת נעולה, צעקתי לבחור שיצא משם "סליחה??? סליחה!" .. הוא הסתובב, "אתה מהאפסנאות??" הוא אמר שלא והמשיך ללכת, התחלתי ללכת לספסלים ופתאום הדלת נפתחת מאחוריי ומשם יוצא האפסנאי והוא נראה מסכן ברמות (רק לידיעתכם, הייתי אמור להיות אפסנאי), הוא היה שם עם עוד שלושה בחורות על אזרחי, ואמר לי טוב בוא תפקיד ציוד, אמרתי לו אין לי ציוד, הפנו אותי לפה, הוא אמר לי אהההה..., ואז חתכתי אותו ואמרתי עוד לא התגייסתי, הבחורות בפנים חייכו בהפתעה ובדרך כזאת שאומרת "איזה ממזר אני אוהבת את זה D:", הוא הפנה אותי לקצין מיון, עכשיו שתיים עשרה ושלוש דקות, החדר של הקצין מיון היה סגור, ורק בחור אחד היה בחוץ שאמר לי שהם בהפסקה וגם יש הרצאה עד שתיים, אז היו לי שעתיים לשרוף.

הוא קנה ספרינג מנגו מהמכונה של הקוקה קולה, אני אחריו, ואז עוד פחית של תות בננה..

ישבתי שם ושתיתי את זה, שני האתיופיות עברו ושאלו אותי מה הולך עם הקצין מיון? הסברתי להן שבשתיים הוא רק יהיה פה בגלל ההרצאה ואז היא אמרה "אאההה בגלל זה אמרו לנו שתיים אני חשבתי אחד..." והיא אמרה לי אל תדאג אתה משתחרר מחר ;) ואז צחקנו ודיברנו עוד קצת, באמת נשים נחמדות כולן אחת אחת בצהל (גם השמנות כשהן לא בתפקיד כמובן כן כן), התהלכתי בתל השומר, דיברתי עם אנשים, בסופו של דבר הגיע הזמן, הלכתי לאיזה ביתן בין העצים, ישב מולי קצין מיון, הקליד משהוא במחשב ואמר לי טוב לך לחלון של ההנפקת תעודות, בהצלחה.

הלכתי לשם, חיכיתי חצי שעה עם עוד אנשים (שעזרתי להם להבין שיש להם שיחה מדורית עד 14:15 ולכן הם לא פנויים), למרות שהם כן חזרו מוקדם יותר הם החליטו לקחת את כמעט מלוא ההפסקה (הכאילו מוצדקת שלהם), בסופו של דבר פתח את החלון ונתן לי את התעודה.

בדרך החוצה ישבתי ואכלתי שווארמה אצל אלברט, שם גיליתי שאין לי מספיק כסף לאוטובוס, ניגשתי לחיילת שישבה מולי בזמן שדיברתי בפאלאפון עם ההורים ואכלתי (הם לא יכלו לקחת אותי משם), ושאלתי אותה אם יש קוו מפה להרצליה (מתל השומר שער צפון), היא אמרה לי לא אין אבל אתה יכול לקחת קו שש מאות ומשו לרעננה ומשם להרצליה, אמרתי לה שאהה אבל אין לי מספיק לשני אוטובוסים וישר היא קפצה ואמרה כמה אתה צריך? אני מופתע אמרתי מה?? דיי אני לא מאמין תודה D: , חיילת נחמדה, עיניים כחולות שיער בלונדינית, יפה נראית כמו דוגמנית, נתנה לי חמש שקל, וכל כך הודתי לה, כל כך חמודה, אין איזה בחורות באמת בנות ישראל בנות מלך כמו שאומרים הדתיים.

עליתי על אוטובוס שבעים.. לתל אביב רכבת ארלוזורוב.. משם קוו 501 להרצליה, שם לא היה לי מספיק כסף כי מסתבר שהנהג עושה קומבינה, הוא לוקח 10.90 במקום 6.90 ואת ההפרש לוקח לכיס (זה בדרך כלל לנסיעות ארוכות, אבל הוא ניסה לרמות אנשים ולעשות עוד כמה ג'ובות), אישה נחמדה הציעה (לא הציעה בכלל, אמרה) שהיא תשלם בשבילי, הודאתי לה מאוד והיא עשתה כך, אבל נשאר לי עודף, הרגשתי באמת את האחווה, אין על החיילות האלה, אין על בנות ישראל, כל זה באמת שבר לי את הלב וגם הפריח בי שמחה באותו הזמן.

מוקדם בנסיעה עלתה חיילת.. ממודיעין, כומתה ירוקה שרוך שחור, יפה.. צחורה לבנה, ועמדה מולי, מלאה בגשם, כל המדים ספוגים במים, והיא הייתה שם.. שעה וחצי עמדנו, והיא נשענת לכיווני, הגשם גרם לה.. להעלות ריח, של.. אישה, כמו שכלב רטוב מריח רע רק שהיא הריחה טוב, בשעה וחצי האלו חשבתי כמה חבל שבנות בצבא שכל כך מדליקות אותי, לא אראה, אבל אני יודע ש.. זה לא שווה את הצבא, אפשר למצוא בת שמשרתת ושתהיה חברה שלי גם אם אני משתמט (נכון שהן לא נאציות לגביי אם שירתת או לא?), וזה כל מה שהרגשתי רע לגביו.

חוץ מזה, הגעתי הביתה, זה הזמן להתחיל את החיים שלי, יש לי עשרים ואחת ביד, ואני מבולבל, אין לי כלים, דבר אחד בטוח - אני יעשה יותר עם השלוש שנים האלו מאשר שהייתי עושה עם הצבא, זה כמובן יהיה יותר קשה... אבל בסופו של דבר זה יהיה שווה את זה..

אלו כל המחשבות שלי, זה הסיפור שלי, עם כל הפרטים שצריך לכתוב, עם כל הפרטים המאוד שוליים שכתבתי בכל זאת ופירטתי (שוב, בשביל עצמי וגם למי שמעניין אותו), עשיתי את זה, כישוריי משחק 100%, אני מקווה שמי שקרא חלק השכיל, ומי שקרא הכל, נהנה מהכתיבה, אני לא מי יודע מה טוב בלכתוב תוכן מעניין בעברית, יותר באנגלית, אבל ניסיתי,

תודה רבה לכולכם, אני אוהב את כווולם, מי שעזר לי וגם מי שלא, ואני מאחל בהצלחה לכל אלה שמנסים לצאת, ואלה תתחרטו חברים, החיים קשים זה נכון, אבל תחשבו שהכל תלוי בכם, כי זה נכון.

Peace out אושפיזין 30.10.2014
נערך לאחרונה על ידי אושפיזין ב 30 אוקטובר 2014 22:15, נערך 2 פעמים בסך הכל.
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 30 אוקטובר 2014 22:10

אושפיזין כתב:שלום לכולם, את הפוסט הזה אכתוב גם באשכול הראשי, כתבתי אותו בגדר סיפור (ואני באמת מתכוון כל הסיפור, גם הרבה פרטים שלא קשורים) ואני רוצה שהאשכול הזה יהיה מוקדש רק לסיפור שלי, שבעתיד אכנס לכאן, אקרא הכל ואזכר.
אתם יכולים לחלוק את השמחה שלי, ואני יכול לענות לכם על שאלות אם יש, כמו כן זה חתיכת סיפור שרק מראה כמה כוח רצון יכול לעשות הכל.

היום השתחררתי, סוף סוף אחרי שלוש שעות של אוטובוסים בפקקים בגשם אני בבית, איך עשיתי את זה?

טוב, אז באוגוסט הייתי אמור להתגייס, דחיתי את הגיוס לאוקטובר כי הייתי לחוץ, חשבתי שאני אשתמש בחודשים האלו כדי להשתחרר, אבל לא, לא עשיתי כלום, כלום כלום כלום, הייתי עצלן מהפחד של להתחיל את התהליך, פתחתי הרבה אשכולים פה, רציתי לעשות דברים כמו פגישה עם פסיכיאטר לקבל חוות דעת וכאלה, דברים שלא עשיתי.

הגיע היום גיוס, תיק קטן עם סנדוויץ ובקבוק חצי ליטר מים (כן הייתי בטוח בעצמי), בחיים לא זייפתי דיכאון, קראתי טרגט לא יותר מפעמיים שלוש, בלי חוות דעת, בלי הפנייה לקבן, בלי עבר פסיכיאטרי, קבע 54 פסיכוטכני 70 (ציונים ממש טובים), הייתי במיונים לחיל אוויר, מיונים לסייבר, הצבא ממש אהב אותי.
THE JOURNEY TO 21 HARDCORE MODE

אתמול בשבע וחצי בבוקר נכנסתי לתל השומר, כבר ידעתי מה אני עומד לעשות כשנכנסתי, איך שנכנסתי, בחנתי את המקום, וישר הלכתי לחדרי גיוס (שזה בעצם חלון לחדר עם כמה אנשים, ממש ליד הכניסה של תל השומר, אחרי שנכנסת), שם ביקשתי קבן ("אני צריך קבן"), הבחור אמר לי תעלה על האוטובוס, בלשכת גיוס תקבל קבן.

ניסיתי להתעקש, וגם הוא, הלכתי ושאלתי חייל נודד ליד השקם איפה אני רואה קבן, הוא הפנה אותי לחיילים ששומרים על הכניסה למקום של הצו ראשון, הם אמרו לי מה אנחנו קשורים, והפנו אותי חזרה לחדרי גיוס, הגעתי לשם שוב, הבחור שהיה ראה שזה אני וחשב לעצמו "וואלה אני לא רוצה להתעסק עם הילד הזה", אז הוא הסתובב אחורה ובאה נגדת (מדים כחולים) ושאלה אותי "מה אתה צריך" כמובן חזרתי על עצמי אני צריך קבן, היא שאלה אם יש טפסים, ולא היה לי, שם למדתי שאם היה לי טפסים הייתי יכול לקבל קבן עוד לפני העלייה לאוטובוס, המשכתי להתעקש, ופתאום היא רשמה את השם שלי ברשימה מסויימת, שאלתי "מה רשמת?" היא אמרה לי "אותך לאוטובוס ללשכת גיוס, שם תראה קבן.", אז החלטתי יאללה, פה כבר אין לי מה לנסות, נעלה על האוטובוס.

עד עכשיו כל מה שקרה מהרגע שהגעתי בשבע וחצי עד העלייה לאוטובוס לקח פחות מעשר דקות, והאוטובוס החל לנסוע, אנחנו היינו הראשונים לבאקום, אז ידעתי שהסיכויי שלי לקבל קבן ממש ממש גבוה.

הגענו לשם, ירדנו מהאוטובוס, סחלה שמנה עם אודם ומדים של חייל האוויר עושה לנו "כולם להוריד תיקים שתי טורים אחריי..." ... "נו בואו אחריי.", אז כולנו הלכנו אחרייה, הגענו לסככה שם היא אמרה לנו לעמוד ב-ח', לקח לילדים קצת זמן להבין איך לעשות ח, ותאמת הייתי מופתע, כי ח זה לא באמת ח, זה יותר כ, כי פחות ילדים עומדים בצדדים מאשר בקוו האמצעי.

אחד עישן לה על הפנים ואמר "נו מה את רוצה אני צריך לסיים סיגרייה", היא אמרה לנו טוב, אתם הראשונים, אז הגעתם מוקדם ואתם יכולים לסיים מוקדם.

ביקשה מכולם להכניס פלאפונים, לרגע התכופפתי ונגעתי ברוכסן של התיק הקטן שלי, וישר קפצתי חזרה למעלה, כמובן שלא שמתי שום פלאפון בשום תיק הכל נשאר עליי, שני חיילים עברו לידינו ולחשו בגיחוך "אל תתגייסו" ואז צחקו והלכו.

זקן אחד שנראה בגיל של שמעון פרס (ממש, ממש זקן, תשעים פלוס), הגיע מהאגודה למען החייל, שאל מי חייל בודד, חילק מדבקות (עליהם רשום את השמות שלנו ותעודות זהות ומספר אישי, יש בערך 8 מדבקות, 2 מהם לבדיקות מח עצם), בירך אותנו ויצאנו לשלום, הבחורה השמנה (No offence ladies) לקחה אותנו למקום אחסון, שם כולם שמו את התיקים, לקחתי לגימה מהמים לפני שזרקתי את התיק בקומה העליונה ליד התיקים המפלצתיים של האנשים האחרים, אני זוכר שבחדרי אכסון, אחד המתגייסים מאחוריי ראה אותי עם הזקן העצום שלי והתיק הקטן ואמר "באת ממש מוכן לצהל אה?" חחחח הסתכלתי עליו גיחכתי והייתי שמח, אז משם הלכנו לבקום עצמו, איפה שעוברים את כל הבדיקות, ממש לפני שנכנסנו באה אישה דיי מבוגרת שישים פלוס, עוד פעם מהאגודה למען החייל, אמרה שיש לנו טוסטים ומשקאות חינם בצד שמאל, ובאמת היה, והיא אמרה: "אתם יודעים מתי תשלמו לנו?? כשתשתחררו! בהצלחה לכולם שתתגייסו ותחזרו בשלוםםם", אישה נחמדה.

אז נכנסנו למקום, כולם נתנו לבחורה לסרוק את המדבקות שלהם, ועל המסך צצו הוראות של לאן ללכת, אני שמתי את המדבקות בתיק, כששמתי לב שצריך את המדבקות אמרתי לה ששכחתי אותם בתיק, הלכתי בחזרה לחדר אכסון והבאתי את המדבקות מהתיק, חזרתי, היא סרקה לי את המדבקות, ומשם המחשב הפנה אותי לחלק "פה" או משו, כאילו האות "פ" לא המילה פה.

נזכרתי במשהוא שחבר שהשתחרר אמר לי, ממול חדר רנטגן מספר שלוש נמצא המשרד הראשי, שם נמצאת הביג בוסית של כל הבאקום והשרשרת חיול, עמדתי עשרים דקות וחיכיתי שהמזכירה שלה תתקן את המחשב, כשהצלחתי להשחיל מילה ואמרתי לה שאני צריך קבן היא אמרה לי: "קבן זה לא פה אתה צריך ללכת לאימות נתונים ואז ייפנו אותך לקצין מיון ומשם ייפנו אותך לקבן", אמרתי לעצמי אוקיי, טוב, נעשה את זה בדרך הכשרה, אימות נתונים אז מה?

הלכתי לשם, אימות נתונים, ישבתי מול הבחורה הכי חמודה בצהל, כל כך יפה נראית תמימה ונחמדה, אמרתי לה שאני צריך קבן, והיא אמרה לי טוב בוא נאמת נתונים, יש לך חשבון בנק? אמרתי לה לא, כי החלטתי שכצעד משמעותי להראות שאני לא רוצה להתגייס (להורים שלי) אני לא אפתח חשבון, וכך קרה, אז היא אמרה לי טוב תלך חזרה למשרד הראשי ותבקש שם שיחת טלפון לאמא, כך עשיתי, הלכתי לשם, התקשרתי לאמא, רשמתי על פתקית את הפרטי חשבון וחזרתי לאימות נתונים.

היא הביאה לי טופס לחתום פעמיים, עכשיו מטפסים אני פוחד, שחס וחלילה זה לא יהיה הצהרת הנאמנות שכולנו מפחדים ממנה, הצהרת נאמנות זה איפה שאני עוצר.

קראתי את הטופס ובפחד שאלתי מה זה, כמובן הכל בדמות, היא אמרה לי שזה טופס שלמקרה שאני נפצע כספי הביטוח יועברו לחשבון של ההורים שלי וגם המשכורת החודשית, אמרתי בסדר וחתמתי, ישר אחרי זה היא אמרה יופי תרים את העט ותחתום על המשטח האלקטרוני על הצהרת נאמנות.

ברגע הזה קיבלתי סוג של התקף, היא הציגה בפניי את המסמך, ואז בחושיי הספיידרמן המטורפים שלי הסתכלתי לחמודה המתווקהה הזאת בעיניים ואמרתי "אבל אני לא יכול להתגייס" תוך כדי שדמעות פשוט מתחילות לרדת לי מהעיניים, הלב שלה כל כך נשבר, איזו מתוקה, באמת, רציתי פשוט לתת לה נשיקה באותו הרגע ולאמר לה וואו, איזה לב.

היא לקחה אותי ישר חזרה למשרד הראשי (איפה שקודם לכן זיינה לי תשכל המזכירה), ואמרה לה לתת לי פגישה עם המפקדת הראשית של כל הלשכת גיוס (באקום) של תל השומר, היא פשוט עמדה שם וחיכתה איתי, שאלה אותי אם אני צריך מים, שאלה אם אני בסדר כל הזמן, בקול כזה חמוד וכזה עדין ואכפתי, ממש היה לי כיף שברגעים כאלו שאני בוכה בתוך חדר ראשי של קצינת צהל יש כזו בחורה טובת לב, לא סתם בחרתי אותה ספציפית.

הגיע הזמן, נכנסתי למשרד של המפקדת עם דמעות, היא עישנה סיגריה ואמר יאללה אוקיי קודם כל להרגעעע, אין סיבה להתרגשששש, תרגע ותתחיל לספר לי, מה הבעיה שלך?

אז אמרתי שאני לא יכול להתגייס, היא המשיכה לשאול למה, מדוע, תן לי סיבה, אני צריכה לעזור לך.

בסופו של דבר הגענו למצב שהיא כתבה לי חוות דעת, שאין לי חברים, שאני פוחד מלהתגייס, לא יוצא מהבית, ושאני שותה בצורה חריפה בחדרי לבד.

חוות דעת מהמפקדת הבכירה של שרשרת החיול תל השומר שעוברים אצלה מאתיים איש ביום. טוב, לא?

כשחיכיתי בחוץ מחוץ למשרד שלה, והיא הוציאה אליי חייל שליווה אותי לתא חריגים ונתן לי את החוות דעת שלה, ראיתי חבר שאני מכיר מהתיכון, הוא ראה אותי, כולי מוזנח, עם זקן בן חודשיים, מצד ימין שלי - החיילת המתוקה שלא יוצאת לי מהראש, ומצד שמאל הוא, פשוט חייכתי אליו, בצורה שזממתי משהוא, שמצליח לי, שאני פאקינג בוס של החיים ושדדתי בנק, He knew what's goin' on. הוא מסכן יושב מחכה לאימות נתונים, אני עוקב אחרי חייל עם טופס ביד, איך שעברתי לידו, הוא מושיט יד החוצה, ובזמן ההליכה שלי לידו.. לוחץ לו אותה, שנינו מחייכים ומהנהנים, ואני ממשיך הלאה.

איזה בוסט זה היה, למצב רוח, לחיים, ממש סיפור לספר.

עם החייל והחוות דעת מהמפקדת הלכתי ל"תא חריגים" שזה בעצם פשוט דלת החוצה... אתה עומד בחוץ ויש חלון על הקיר לתוך חדר עם שלושה חטייארים הכי derplings שתראו בחיים שלכם, נתתי לו את החוות דעת, חיכיתי, שעה הלכתי במעגלים הפכתי לחוני המעגל ומה הוא עשה כל השעה הזאת? לא הרבה כנראה, כי הוא החזיר לי את אותו טופס ואמר לי לך לבניים מדור אבחון והערכה.

וכך עשיתי, הלכתי לשם, המקום היה ריק, ריק אני אומר לכם, אני הייתי היחיד, נתתי את הטופס, וחיכיתי לפגישה.

בפגישה עם הקבן הוא היה על אזרחי, שאל הרבה שאלות, אני שיחקתי על קטע מאוד קל ודיי קרוב לאמת (חוץ מכמה פרטים כמו לא יוצא מהבית ואין לו חברים ושותה), שאין לי חברים, אני מסתגר בחדר, לא יוצא מהבית, שותה (אמרתי שלוש ארבע פעמים בשבוע ואיכשהוא הוא הבין כל לילה), אני מפחד מאנשים, לא יוצא לטיולים שנתיים בבית ספר כי אני פוחד לצאת מהבית.

באותה פגישה הקבן רצה להתקשר לאמא, היא לא הייתה זמינה (למזלי היא לא הייתה זמינה, כי היא לא הייתה מודרכת בכלל על הגרסא שלי, אם היא הייתה עונה - הייתי בצרות גדולות), הקבן אמר לי במילים האלו:
"לא המלצתי לך על השחרור, המלצתי על הקלות ומחר תלך לפסיכיאטר והוא ייקבע אם אתה כשיר לשירות או לא."

מאוחר יותר הבנתי שהוא נתן לי קה"ס 42.

הלכתי בחזרה לתא חריגים עם המסמך, נתנו לי שוברים של מלש"ב, ואישור יציאה על אזרחי, אמרו לי ללכת לשער צפון, ניסיתי להעזר בחיילים כי מי יודע מה זה שער צפון? כשהלכתי מהמדור אבחון הגעתי למחסום שהאוטובוס לבאקום נכנס בו, התחלתי לשאול את השומר, הוא עצר אותי באמצע "שמאלה ושמאלה." המשכתי לדבר כדי לסיים והוא קטע אותי בקטע מליצי עוד פעם "שמאלה ושמאלה", ואז המשכתי פעם אחרונה והוא אמר "שמאלה ושמאלה" ואז חבר שלו אומר "ימינה וימינה" חחחחחחחח איזה סטלנים, בקיצור הם לא שיקרו, זה באמת שמאלה ושמאלה, בבסיס הזה הכל שמאלה ושמאלה.
נסעתי הביתה על אוטובוס קו 70 (שאלתי את הבחור בפיצוציה שנמצאת ליד השווארמיה\פאלפליה של "אצל אלברט") והוא אמר לי לרדת ברכבת של ארלוזורוב ומשם למצוא את הקו שאני צריך להרצליה, לקח לי כמה שעות כי אני לא מכיר את תל אביב אבל הגעתי הביתה.

הבנתי שאני נמצא במצב מאוד קריטי וחשוב שמחר הכל ילך כשורה, אני יודע שפסיכיאטרים הם ממש ישר ולעניין, אם אתה לא רוצה לשרת הם פשוט מקשיבים לך, אבל ההורים מהווים פה משקל חשוב, אז תדרכתי את אמא שלי טוב טוב על הגרסאות.

היום, שמונה בבוקר.

מתעורר, עולה לאוטו עם סבא ונוסע לבסיס, ירדתי בשער קריאון וניסיתי להכנס עם האישור על אזרחי שלי, אמרו לי שאי אפשר, צריך להכנס בשער צפון, פחדתי לאחר, הייתי אמור להיות בתא חריגים בתשע ורבע ואצל הפסיכיאטר בתשע וחצי ואני אפילו לא בכניסה, אז עוד פעם, כל חייל או חיילת ששאלו אותי אמרו לי לעשות את העיקוף, ללכת שמאלה ושמאלה, והפעם הייתי צריך להגיע משער קריאון לכניסה של שער צפון מבחוץ לא מבפנים, אז הייתי מאוד מופתע כשגיליתי ששמאלה ושמאלה חל גם פה (מסתבר שאם אתה רוצה להגיע לכל מקום בבסיס הזה תפנה שמאלה ושמאלה וזה עובד), הגעתי לכניסה, שם משפחתי הוא ראובן (שם בדוי), באתי עם זקן ואותם בגדים בלויים של אתמול, נתתי את האישור.

השומר אומר:..
"ראובן.. עושה בעיות ראובן אה?" חחחחחחחח דפקתי לו ברגע הזה חיוך חזק של תותחים, הוא נתן לי את הטופס והמשכתי ללכת, איזה אנשים פשוט טובים, כל ההרגשה שלי למרות הלחץ הייתה מאוד נונשאלאנטית כי הייתי כל כך בטוח בעצמי שאני יוצא החוצה (ואת האמת, כל הלהיות בטוח בעצמך הזה באמת השתלם בסוף, כבן אדם שאף פעם לא זייף כלום, במיוחד לא מול פסיכיאטר או גורמים צבאיים, הצלחתי לצאת בסופו של דבר), נכנסתי לתוך הבסיס והתחלתי בהליכה.

כשהמשכתי בשביל בשלב מסויים היה שער ימינה בו פניתי, למזלי לא אחרתי, היה תשע ועשרים, מהר מאוד הלכתי מהמדור אבחון לתא חריגים, שם מהר מאוד נתנו לי את הטופס והלכתי לפגישה עם הפסיכיאטר.

תשע וחצי על השעון, נתתי לבחור בקבלה את המסמך, חיכיתי לא יותר מדקה והפסיכיאטר יצא והזמין אותי אליו.

נכנסתי לפסיכיאטר, בחור רוסי, כמו כל פסיכיאטר ישר ולעניין, ושם הוא שאל אותי, אתה בן שמונה עשרה נכון? "כן", אתה רוצה לשרת? "לא", אמא שלך רוצה שתשרת? "אהההה.... לא.", הוא אמר שהוא הבין שאני שותה כל לילה כי זה מרגיע אותי, מה אתה שותה? הוא שאל, "בירה גולדסטאר", וכמה אתה שותה? "אהההה... שלוש ארבע..", ברגע הזה הוא סיים איתי, ביקש לדבר עם אמא או אבא, נתתי מספר של אמא, הוא שאל אותה שאלות שבגדול מאמתות שהגרסא שלי נכונה עם הגרסא שלה, היא בעצמה אמרה שהיא חושבת שעדיף שאני לא אשרת, שאני מסתגר בחדר ופוחד ובשלושה שבועות האחרונים הייתה התדרדרות במצבי, ואני מתנגד לטיפול.

הוא אמר לה תודה.

סוף הפגישה הגיעה ברגע הזה, ואחרי כמה תקתוקים במחשב הוא קם ושאל, פרופיל עשרים ואחת אתה מכיר? "כן" אתה רוצה את זה? "כן" וגם הנהנתי.
אמר לי ישר "טוב תחכה לי מחוץ לחדר".

באיטיות יצאתי מהחדר, ישבתי וחיכיתי, אחרי חצי שעה הוציאו לי מעטפה עם דף שמהודק אליה, אמרו לי לקחת את זה לתא חריגים, הלכתי לתא חריגים, בתא חריגים בדקו את זה, וישר אמרו אחד לשני "אני צריך שתבדוק לי עם טל מימוש פרופיל לעשרים ואחת", למרות שהייתי כבר בטוח מלפני כן, היה קצת מפחיד לשמוע את זה. נחמד אבל מפחיד, פרופיל 21, פעם אחת בחיי המושלמים בהחלט זייפתי שאני חולה נפשית.

משם הבחור, שאותו דיברתי כבר כמה פעמים גם היום וגם אתמול, אמר לי, ראובן, קח את זה, תעלה פה במדרגות, תפנה ימינה ותלך לדלת השנייה, זה אותו קיר של הבניין הזה שלנו, פשוט בצד ימים צמוד לאותו קיר תיגש לדלת השנייה, צא לדרך בהצלחה (או שתהיה לך דרך צלחה, דרך צלחה וצא לדרך), יצאתי לדרך, שם הלכתי למשרד עם שלושה אנשים, נתתי להם את המסמכים, זאת הייתה ה"וועדה הרפואית", הם ביקשו תעודת זהות, חיכיתי משהוא כמו שעה וחצי, הם דיברו, צחקו, לא עשו כלום, סוף סוף בחור בן שלושים קרא לי לשם, חתמתי על הצהרה שאמרתי הכל ולא הסתרתי פרטים, הסכמתי לעשרים ואחת, הוא הדפיס לי את כל החוות דעת (שעדיין אצלי), ואת הצו הצבה למדור שחרורים.

שם היה רשום שבעצם הקבן נתן לי קה"ס 42, הפסיכיאטר הוא זה ששחרר אותי, השתחררתי על דיכאון וחרדות אבל ברוב המסמך היה רשום שאני תקין, פשוט ילד מפוחד, ללא מחשבות אובדניות.

צילמתי הכל, כי ברגע הזה הרגשתי שכבר לא אחזור לשם, וההרפתקה תסתיים (ואת האמת? היה לי ממש כיף.), חזרתי לתא חריגים, נתתי להם את זה והם נתנו לי חיילת (נקרא לה בשם בדוי, עדי), עדי ליוותה אותי למקום שהפנו אותה אליו, אני באמת שלא יודע לאן שהיא לקחה אותי (אבל זה היה המקום הלא נכון), אמרו לה לקחת אותי למדור חריגים, בקיצור היא התחילה ללכת למדור חריגים איתי ושאלה אותי "וואי אתה מקבל פטור?" כן, "איפה התגייסת? בן כמה אתה?" שמונה עשרה "יוואוו דיי אני גם רוצה פטור כזה מוקדםםם", איזה בנות חמודות יש בצהל, באמת, במצטבר אני יכול להעיד שדיברתי עם בנות ביום של הפסיכיאטר (היום) שעתיים, הן פשוט כל כך קלות, אפשר לדבר איתן הן זורמות לא מאבדות עניין, ואני כבן אדם מלא זקן עם בגדים בלויים התפלאתי שבמצב הזה הן ממש ממש מתעניינות, זה אחד הדברים שקצת העציב אותי כשחזרתי הביתה, אבל לא נורא אני אומר לעצמי, הזמן יתקן את זה ואני מקווה שאני אמצא חיילת ואהפוך אותה לחברה..

ברגע הזה לא יודע למה, עדי הייתה צריכה ללכת ובחור בא אליי ואמר לי ללכת למדור שחרורים לבד, שאלתי אותו איפה, הוא אמר לי לך מפה, שמאלה שמאלה, ותגיע לשער, ושם תפנה ימינה, ושוב שמאלה שמאלה.

ברגע הזה של מיינדפאק מטורף אמרתי לו תודה והתחלתי לצעוד שמאלה שמאלה.

הגעתי לאותו מחסום שבו נמצא הבחור מאתמול, הפעם בחור אחר, שאלתי אותו איפה שער צפון מכאן? ושוב, הוא אמר לי שמאלה שמאלה.

אז הלכתי שמאלה שמאלה, שאלתי עוד כמה חיילות בדרך (המון חיילות, באמת, זה הדבר היחידי שאני מצטער עליו ואני מקווה שבחורות שמשרתות יתנו לי צאנס גם כשהן יודעות שהשתמטתי), מסתבר שכן צריך לפנות ימינה, אז פניתי ימינה, משם נכנסתי לבחור, מד"ר שחרורים, הוא אמר לי להמשיך קדימה בתוך אותו חלק מגודר שאני נמצא בו, ולקחת שמאלה שמאלה.

פאקינג התפוצץ לי הראש, התחלתי לקחת שמאלה שמאלה, וראיתי חלון, פתוח אבל ריק, עם מלא אבק, לא הבנתי מה הולך פה.

התהלכתי בחזרה למד"ר שחרורים, ואמרתי לו שאין שם אף אחד, הוא אמר לי "אה שתיים עשרה, אולי הם כבר בהפסקה..." "...." "החלון פתוח?" אמרתי לו כן, הוא אמר "חכה רגע...", התקשר למישהוא לבדוק, ואמר לי לא, החלון פתוח, עוד פעם, תלך בהמשך הבניין הזה (סוג של מסדרון עם המון ספסלים וחדרים) ושמאלה שמאלה, אז אתם יודעים מה? לקחתי שמאלה, המשכתי ללכת, ולקחתי עוד שמאלה, פתאום, משום מקו, אני רואה שיש פה עוד מקום לפנות שמאלה!

מסתבר שהחלון המדובר היה אכן בצד שמאל! כמה שמאל השתגעתי D; , אבל זה היה המפגש האחרון שלי עם השמאל המדובר. דיברתי עם הבחור בחלון, שם בחורה אתיופית על אזרחי עושה לי מהצד השני של הגדר (אני הייתי בצד שנותנים את הצו הצבה, היא הייתה בצד שכבר מנפיקים תעודות שחרור ונותנים אותן), "היי! אתה עם הצהוב!" כשהיא אמרה אתה עם הצהוב הבנתי שהיא מתכוונת אליי (כי החולצה הבלוייה שלי הייתה צהובה), "פה הולכים לשחרור?" אמרתי לה כן בואי לפה, והיא באה לצד שני אליי, עם עוד בחורה אתיופית, בינתיים הבחור אמר לי ללכת לאפסנאות להפקיד ציוד, לא היה לי חוגר, הוא ביקש אבל אמרתי שאין, עוד לא התגייסתי אמרתי לו "עוד לא התגייסת?" והוא הבין, לא היה צריך בכלל תעודת זהות, הוא אמר לי תלך לאפסנאות מאוד מהר כי הם נסגרים, הלכתי לאפסנאות, דלת נעולה, צעקתי לבחור שיצא משם "סליחה??? סליחה!" .. הוא הסתובב, "אתה מהאפסנאות??" הוא אמר שלא והמשיך ללכת, התחלתי ללכת לספסלים ופתאום הדלת נפתחת מאחוריי ומשם יוצא האפסנאי והוא נראה מסכן ברמות (רק לידיעתכם, הייתי אמור להיות אפסנאי), הוא היה שם עם עוד שלושה בחורות על אזרחי, ואמר לי טוב בוא תפקיד ציוד, אמרתי לו אין לי ציוד, הפנו אותי לפה, הוא אמר לי אהההה..., ואז חתכתי אותו ואמרתי עוד לא התגייסתי, הבחורות בפנים חייכו בהפתעה ובדרך כזאת שאומרת "איזה ממזר אני אוהבת את זה D:", הוא הפנה אותי לקצין מיון, עכשיו שתיים עשרה ושלוש דקות, החדר של הקצין מיון היה סגור, ורק בחור אחד היה בחוץ שאמר לי שהם בהפסקה וגם יש הרצאה עד שתיים, אז היו לי שעתיים לשרוף.

הוא קנה ספרינג מנגו מהמכונה של הקוקה קולה, אני אחריו, ואז עוד פחית של תות בננה..

ישבתי שם ושתיתי את זה, שני האתיופיות עברו ושאלו אותי מה הולך עם הקצין מיון? הסברתי להן שבשתיים הוא רק יהיה פה בגלל ההרצאה ואז היא אמרה "אאההה בגלל זה אמרו לנו שתיים אני חשבתי אחד..." והיא אמרה לי אל תדאג אתה משתחרר מחר ;) ואז צחקנו ודיברנו עוד קצת, באמת נשים נחמדות כולן אחת אחת בצהל (גם השמנות כשהן לא בתפקיד כמובן כן כן), התהלכתי בתל השומר, דיברתי עם אנשים, בסופו של דבר הגיע הזמן, הלכתי לאיזה ביתן בין העצים, ישב מולי קצין מיון, הקליד משהוא במחשב ואמר לי טוב לך לחלון של ההנפקת תעודות, בהצלחה.

הלכתי לשם, חיכיתי חצי שעה עם עוד אנשים (שעזרתי להם להבין שיש להם שיחה מדורית עד 14:15 ולכן הם לא פנויים), למרות שהם כן חזרו מוקדם יותר הם החליטו לקחת את כמעט מלוא ההפסקה (הכאילו מוצדקת שלהם), בסופו של דבר פתח את החלון ונתן לי את התעודה.

בדרך החוצה ישבתי ואכלתי שווארמה אצל אלברט, שם גיליתי שאין לי מספיק כסף לאוטובוס, ניגשתי לחיילת שישבה מולי בזמן שדיברתי בפאלאפון עם ההורים ואכלתי (הם לא יכלו לקחת אותי משם), ושאלתי אותה אם יש קוו מפה להרצליה (מתל השומר שער צפון), היא אמרה לי לא אין אבל אתה יכול לקחת קו שש מאות ומשו לרעננה ומשם להרצליה, אמרתי לה שאהה אבל אין לי מספיק לשני אוטובוסים וישר היא קפצה ואמרה כמה אתה צריך? אני מופתע אמרתי מה?? דיי אני לא מאמין תודה D: , חיילת נחמדה, עיניים כחולות שיער בלונדינית, יפה נראית כמו דוגמנית, נתנה לי חמש שקל, וכל כך הודתי לה, כל כך חמודה, אין איזה בחורות באמת בנות ישראל בנות מלך כמו שאומרים הדתיים.

עליתי על אוטובוס שבעים.. לתל אביב רכבת ארלוזורוב.. משם קוו 501 להרצליה, שם לא היה לי מספיק כסף כי מסתבר שהנהג עושה קומבינה, הוא לוקח 10.90 במקום 6.90 ואת ההפרש לוקח לכיס (זה בדרך כלל לנסיעות ארוכות, אבל הוא ניסה לרמות אנשים ולעשות עוד כמה ג'ובות), אישה נחמדה הציעה (לא הציעה בכלל, אמרה) שהיא תשלם בשבילי, הודאתי לה מאוד והיא עשתה כך, אבל נשאר לי עודף, הרגשתי באמת את האחווה, אין על החיילות האלה, אין על בנות ישראל, כל זה באמת שבר לי את הלב וגם הפריח בי שמחה באותו הזמן.

מוקדם בנסיעה עלתה חיילת.. ממודיעין, כומתה ירוקה שרוך שחור, יפה.. צחורה לבנה, ועמדה מולי, מלאה בגשם, כל המדים ספוגים במים, והיא הייתה שם.. שעה וחצי עמדנו, והיא נשענת לכיווני, הגשם גרם לה.. להעלות ריח, של.. אישה, כמו שכלב רטוב מריח רע רק שהיא הריחה טוב, בשעה וחצי האלו חשבתי כמה חבל שבנות בצבא שכל כך מדליקות אותי, לא אראה, אבל אני יודע ש.. זה לא שווה את הצבא, אפשר למצוא בת שמשרתת ושתהיה חברה שלי גם אם אני משתמט (נכון שהן לא נאציות לגביי אם שירתת או לא?), וזה כל מה שהרגשתי רע לגביו.

חוץ מזה, הגעתי הביתה, זה הזמן להתחיל את החיים שלי, יש לי עשרים ואחת ביד, ואני מבולבל, אין לי כלים, דבר אחד בטוח - אני יעשה יותר עם השלוש שנים האלו מאשר שהייתי עושה עם הצבא, זה כמובן יהיה יותר קשה... אבל בסופו של דבר זה יהיה שווה את זה..

אלו כל המחשבות שלי, זה הסיפור שלי, עם כל הפרטים שצריך לכתוב, עם כל הפרטים המאוד שוליים שכתבתי בכל זאת ופירטתי (שוב, בשביל עצמי וגם למי שמעניין אותו), עשיתי את זה, כישוריי משחק 100%, אני מקווה שמי שקרא חלק השכיל, ומי שקרא הכל, נהנה מהכתיבה, אני לא מי יודע מה טוב בלכתוב תוכן מעניין בעברית, יותר באנגלית, אבל ניסיתי,

תודה רבה לכולכם, אני אוהב את כווולם, מי שעזר לי וגם מי שלא, ואני מאחל בהצלחה לכל אלה שמנסים לצאת, ואלה תתחרטו חברים, החיים קשים זה נכון, אבל תחשבו שהכל תלוי בכם, כי זה נכון.

Peace out אושפיזין 30.10.2014


נכון מה שכתבת כאן על נשים?

אז זה פוגעני ומעיד על חוסר מודעות.
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 30 אוקטובר 2014 23:06

אהבתי לקרוא, יש לך צורת כתיבה יפה.
מזל טוב ובהצלחה בהמשך!
ואגב, לגבי הקטע של ההשתמטות מהבחינה הרומנטית, לא משפיע אצל רוב הבחורות :)
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 30 אוקטובר 2014 23:11

אורח כתב:אהבתי לקרוא, יש לך צורת כתיבה יפה.
מזל טוב ובהצלחה בהמשך!
ואגב, לגבי הקטע של ההשתמטות מהבחינה הרומנטית, לא משפיע אצל רוב הבחורות :)


ממש טולסטוי צעיר...
אושפיזין
הודעות: 27
הצטרף: 19 מרץ 2014 00:48
יצירת קשר:

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אושפיזין » 31 אוקטובר 2014 11:42

אורח כתב:אהבתי לקרוא, יש לך צורת כתיבה יפה.
מזל טוב ובהצלחה בהמשך!
ואגב, לגבי הקטע של ההשתמטות מהבחינה הרומנטית, לא משפיע אצל רוב הבחורות :)

תודה רבה אחי, נהנתי לכתוב.
אתמול הרגשתי בודד, גם מבחינה חברית, וגם מבחינת חברה, אחרי שהצבא נתן לי Rush כזה שלא היה לי הרבה זמן, ואז הוא נגמר כל כך מהר והחיים מתחילים עכשיו, כנראה שלא הייתי צריך לצפות להרגשה שונה מאשר בדידות, אבל אני נשאר אופטימי ומאמין שכשהזמן יעבור ואני אשיג עבודה, כל השאר יבוא לבד

תודה על המחמאה ו-וואלה סחתיין על זה שקראת הכל, אני מתחיל תחיים שלי היום ומקווה שהם יסבירו לי פנים :) תודה אחי
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 31 אוקטובר 2014 14:11

אין ספק שהסיפור שלך הוא המצאה טובה שלך ושהוא בדוי ולא אמיתי. יש לך דימיון בריא וכל הכבוד על זה, אולי תוכל לכתוב ספרים בזכות הדימיון שלך.
ובנימה רציונלית יותר, אתה בסך הכל משתמט עלוב שיצטרך לשקר בקורות חיים ולתת דין וחשבון על כך שלא שירת בצבא. אף חיילת לא התלהבה ממך, אף חיילת לא דיברה איתך ככה, ואף אחד לא ממש סופר אותך.
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 31 אוקטובר 2014 14:35

אורח כתב:אין ספק שהסיפור שלך הוא המצאה טובה שלך ושהוא בדוי ולא אמיתי. יש לך דימיון בריא וכל הכבוד על זה, אולי תוכל לכתוב ספרים בזכות הדימיון שלך.
ובנימה רציונלית יותר, אתה בסך הכל משתמט עלוב שיצטרך לשקר בקורות חיים ולתת דין וחשבון על כך שלא שירת בצבא. אף חיילת לא התלהבה ממך, אף חיילת לא דיברה איתך ככה, ואף אחד לא ממש סופר אותך.


***

דווקא יש ספק.

לא משתמט, עלוב זה לא אובייקטיבי אלא סובייקטיבי ואין צורך ממשי לשקר.

זה לא נכון שאף אחד לא סופר אותו. עובדה, הגיבו לו.
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 31 אוקטובר 2014 17:27

סיפור נחמד, אבל תעבוד קצת על העריכה אם אתה ברצינות רוצה שזה היה כמו ספר. בהצלחה בחיים!
katya

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי katya » 31 אוקטובר 2014 17:32

אורח כתב:אין ספק שהסיפור שלך הוא המצאה טובה שלך ושהוא בדוי ולא אמיתי. יש לך דימיון בריא וכל הכבוד על זה, אולי תוכל לכתוב ספרים בזכות הדימיון שלך.
ובנימה רציונלית יותר, אתה בסך הכל משתמט עלוב שיצטרך לשקר בקורות חיים ולתת דין וחשבון על כך שלא שירת בצבא. אף חיילת לא התלהבה ממך, אף חיילת לא דיברה איתך ככה, ואף אחד לא ממש סופר אותך.

אני משתמטת גאה ואף לא שיקרתי וגם לא היתביישתי
darkanger2001

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי darkanger2001 » 01 נובמבר 2014 16:26

אני משתמט, יש לי עבודה ולא שיקרתי בשום קורות חיים ולא נתתי דין וחשבון, כל מי שאני מכיר יודע מי אני ומה עשיתי במידת הרלוונטיות, ומי שלא בסדר עם זה יכול לחפש מי ינענע אותו.

סה"כ כתיבה יפה, בהצלחה באזרחות וכנראה שעזרת מאוד למי שמחפש דרך החוצה.
Lili
הודעות: 73
הצטרף: 16 נובמבר 2013 18:39
יצירת קשר:

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי Lili » 01 נובמבר 2014 22:19

אורח כתב:אין ספק שהסיפור שלך הוא המצאה טובה שלך ושהוא בדוי ולא אמיתי. יש לך דימיון בריא וכל הכבוד על זה, אולי תוכל לכתוב ספרים בזכות הדימיון שלך.
ובנימה רציונלית יותר, אתה בסך הכל משתמט עלוב שיצטרך לשקר בקורות חיים ולתת דין וחשבון על כך שלא שירת בצבא. אף חיילת לא התלהבה ממך, אף חיילת לא דיברה איתך ככה, ואף אחד לא ממש סופר אותך.



אין מה לשקר בקורות חיים, עשית צבא?לא. למה?פטור רפואי. למה אשמתך שיש לך אלרגיה לדבורים?
All I want , is my freedom
אושפיזין
הודעות: 27
הצטרף: 19 מרץ 2014 00:48
יצירת קשר:

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אושפיזין » 02 נובמבר 2014 13:20

darkanger2001 כתב:אני משתמט, יש לי עבודה ולא שיקרתי בשום קורות חיים ולא נתתי דין וחשבון, כל מי שאני מכיר יודע מי אני ומה עשיתי במידת הרלוונטיות, ומי שלא בסדר עם זה יכול לחפש מי ינענע אותו.

סה"כ כתיבה יפה, בהצלחה באזרחות וכנראה שעזרת מאוד למי שמחפש דרך החוצה.


תודה רבה אחי D:

אני מקווה מאוד שעזרתי לאנשים, אני ממש הייתי הוכחה לעצמי שאחרי כל הפחדים כישוריי המשחק שלי ניצחו, באתי לשם בהרגשה שאני יוצא משם, ושיחקתי על עצמי פסיכולוגית ברמה שכבר הייתי בטוח בזה (למרות שהלחץ, היה שם, כלל הזמן.), עד כדי כך שבאתי עם תיק קטן והרגשה שאני מצליח.

זה היה חתיכת חבל ללכת עליו, כי ידעתי שאני יכול ליפול פה לסיפור מאוד קשה, אני מקווה שאם הסיפור הזה לא מעודד אנשים לצאת לפני היום גיוס (משהוא שאני לא עשיתי כי הדחקתי את העובדה שאני עומד להתגייס והתעצלתי להתמודד עם זה וללכת לפסיכיאטרים וכאלה), אז לפחות שיראה לכם שאני, באלפיים וארבע עשרה, עשיתי את זה, חשוב מאוד מאוד שיהיה לכם תמיכה מאמא, אמא שלי לא השתכנעה לעזור לי עד שכבר הייתי ביום גיוס וקבעו לי פסיכיאטר!, הסברתי לה ערב לפני במשך שעה וקצת שאו שהיא עוזרת לי או שזה כלא והיא עזרה לי, אם אתה מלשב והשגת פגישה לפסיכיאטר ושיחקת אותה טוב אצל הקבן, הפסיכיאטר שואל אותך ממש ישר ולעניין.

מסתבר שאני קיבלתי רק קהס 42 שזה כלום מהקבן, אבל הפסיכיאטר באתי אליו בבוקר, מהר מאוד הוא שאל אותי רוצה להתגייס? לא, אמא רוצה? לא, כמו שכתבתי למעלה אתה יכול לקרוא פירטטתי את הכל הכל הכל, וזהו רק שאל אותי על שתייה והתקשר אליה ושאל אותי 21? אמרתי לו כן ונתן לי ללכת

אבל באמת, הפעולה הכי טובה שאני מציע, תשלחו טופס דחיית גיוס תגידו שאתם רוצים לעבוד\לנסוע לחול כמו שאני עשיתי, נתנו לי דחייה מאוגוסט לסוף אוקטובר שזה שלושה חודשים מלאים, ועוד לפני היום גיוס, שלא תצטרכו לבזבז זמן מהחיים שלכם, שלא תשבו בבית ותהיו כמו צמח, שלא תרגישו לחץ אטומי, תשכחו ממה שהחברה חושבת עליכם, תשכחו מאיך אנשים מסתכלים עליכם, לכו לפסיכיאטר ותעשו מה שצריך לעשות וזהו, זה אמנם מצריך שכל, אבל יותר משכל ומהכל זה מצריך מסירות למטרה, מחויבות, כוח רצון וחשיבה טובה, הכל בראש באמת,
תודה גם לך אחי :) יש לי ראיון עבודה מחר, יאללה מתחילים :D
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 02 נובמבר 2014 18:34

ולזה קוראים too much information!
ובכל זאת היה מעניין לקרוא. מאוד מצחיק הקטע של השמאלה שמאלה.
אורח

Re: השתחררתי היום! הסיפור שלי, אושפיזין

הודעהעל ידי אורח » 17 נובמבר 2014 19:18

אחח הייתי בדיוק באותו מצב כמוך, ראש בקיר לא להתגייס, בלי אישורים ובלי כלום.
הפגישה עם הקבן הלכה כ"כ טוב אבל עם הפסיכיאטר עשיתי כ"כ הרבה טעויות.. הייתי יכול לגמור את זה ביום הבא כמוך אבל אצלי זה נגרר ל4 כליאות, עריקיות, בית משפט. אבל היה שווה כל רגע, לא מתחרט על כלום, הכרתי אנשים מדהימים בכלא, וזו כמובן חוויה :)

שמח בשבילך אחי, החזרת אותי קצת אחורה, היה כיף לקרוא !

חזור אל “רשת הליווי לסרבנים ונמנעים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot] ו־ 12 אורחים