תגובה שריגשה אותיגם אני אחות שכולה, אחי חייל שהתאבד.

אבי נפטר ממחלת הסרטם בהיותי בת 14.5 ואחי שהיה חייל במשמר הגבול הואשם
יחד עם חבריו בהכאת ערבים, המשפט נמשך מעל שנה וחצי, וכשבוע לאחר שעורך
דינו של אחי אמר לו: "רב הסיכויים שאתה נכנס לכלא" הוא התאבד.
אני היתיי בת 17. לאמי החיים עצרו מלכת, עבור אמי הכאב היה עצום בלתי
ניתן לתיאור, עבורי – בשנה הראשונה היה המון כעס עליו ועל עצמי, כמובן.
שנה לפני שאחי התאבד ביום האזכרה של אבי ז"ל, הוא הבטיח לי שתמיד
הוא יהיה שם בשבילי, ואני הבנתי שאני לא הייתי שם בשבילו, ועל כך כעסתי
שהוא לא שיתף אותי בכך ושאני לא ראיתי שהוא זקוק לעזרתי… אבל למדתי
להבין שמותר להיות חלש וזה מה שקרה לאחי, הבחור היפה שהיה תמיד עם חיוך על
פניו, תמיד צחק – ביום שהבין שכנראה יכנס לכלא – הוא נחלש ומצא שלתלות את
עצמך עדיף מלשבת בכלא.
היום אנחנו 18 שנים אחרי (איך השנים עוברות…) אחי לא היה איתי
בחתונתי ולא בלידת ילדיי. אני אמא לארבעה ילדים, אכן הילדים שלי מכירים את
אחי רק ע"י סיפורים
וכך גם בעלי, אבל איריס אוכל להגיד לך שאהבת בעל וילדים היא אהבה
טהורה אהבה שגורמת לך לאהוב את החיים למרות שמרסל אחי כבר לא כאן איתנו.
אני יודעת שאם הוא היה מתגבר על הפחד מהכלא הוא היה הופך להיות דוד מקסים
ואוהב כמו שהוא היה תמיד עם אנשים.
אז עזרי כח ודעי שבסוף המנהרה יש אור שנקרא "משפחה" שתגרום לך לאהוב
את החיים ולהתגבר ולו במעט על החלל הריק שהוא הותיר אחריו. לגבי אמי, היא
לבשה רק בגדים שחורים עד לידת בתי הבכורה והיום לאחר שנלחמה בסרטן בפסח
האחרון אני יכולה להגיד לך עם ארבעת נכדים שמרעיפים עליה אהבה טהורה – היא
מאושרת, כמעט….

זה לא צבא .. זו מכונה להרס ולהרג עצמי