הסיפור האישי שלך - שיתוף סיפורך האישי בצבא ובאזרחות

[צבא הדיכוי לישראל]

היום 2015 כעבור כמעט חמש שנים לאחר השיחרור באזרחות אני מוצא את פרופיל 21 מאוד בעייתי לאדם שמוצא עצמו בתחום עבודה של אבטחה ואו אפילו עבודות ממשלתיות כמו טכנאי מתח נמוך כי הרבה פרוייקטים שמשלמים טוב הם ממשלתיים או צבאיים, בכול חברת אבטחה לא מקבלים ללא צבא מלא או עם פרופיל 21 בגלל תקנות משרד הבטחון רישיון לנשק להציא ביכלל לא פשוט צריך לעבור הרבה לולאות שביכלל לא חייב שיואשר לך ואני רק בתחילת הדרך עדיין, עד לא מזמן מטווחי ירי ביכלל לא הסתכלו עלייך עם יש לך פחות משנתיים שירות.

זה מראה כמה שהצבא והגוף הבטחוני בארץ מתחיל להשתלט על חברות הייטק וכך לאט לאט, אנחנו ה"משתמטים", הולכים לסבול מקושי למצוא עבודה בהייטק בגלל שלא היינו בקבע של הארגון המושחט .

היום מי שיש לו מזל עם קשרים ופרוטקציות יכול למצוא עבודה בארץ בלי לסבול מה"אות קין" שצה"ל עשה לו, או אפילו אזרחות אירופאית/אמריקאית עם מקצוע בשביל להצליח במדינה אחרת שאינה מכריחה אותך לדפוק לעצמך את המוח עם פקודות וחוקים, הפקודות והחוקים זה כמו תירוצים של קצינים ופקידים עצלניים שחושבים שהם אלוהים רק בגלל השטויות שהם מכניסים לחיילים בראש.

בלי קשר לכך, אני אספר על עצמי בקצרה:
התנדבתי לצה"ל עם פטור רפואי, נכון שלא הייתי חייב, אבל באותה תקופה הרעילו אותי לשרת והבטיחו לי תפקיד חשוב, אחרי לא מעט זמן יצאתי מצה"ל, אני אפילו זוכר את האנשים המגעילים והנצלנים שאמרו שעשיתי טעות בגלל שהתנדבתי, היום אני מבין יותר ואם הייתי יכול לחזור בזמן, לא הייתי בכלל מתקרב לצה"ל ולהתעללויות הפנימיות שלא מספרים בחיים, החיילים החפשנים בג'וב שלא רוצים לעשות כלום, הקצינים הבכירים שחושבים שהרמטכ"ל הוא האלוהים שלהם, קצינים צעירים צעקניים שלא רואים ממטר (יש קצינים שהם אחלה ומדברים אליך בכבוד בלי דיסטנס, אבל זה נדיר מאוד), המפקד שלי היה בנאדם טוב אבל תחת קצינים ורס"רים רשעים שחושבים על הכסף ועל השמנת שלהם יותר מהסביבה שהם מפקדים עליה.

אפשר ממש לתת דימוי קיצוני לצה"ל: צה"ל זה כמו האידיאולוגיה הנאצית עם תורת הגזע.

גזע הארי: חיילים וקצינים בתפקידים בכירים כמו טייסים, לוחמים מובחרים ומודיעין/ממר"ם (הם לא אנשים רעים אבל בשביל הרבה אנשים אחרים הם נחשבים "יותר" מכולם, כמה מהם מתנשאים וחושבים שאם הם עושים תפקיד "חשוב וסודי" אז הם באליטה.

גזע הסלאבי: חפש"שים, "דפ"רים", לוחמים רגילים וג'ובניקים שסובלים בשירות (כמה שצה"ל מתייג אנשים כמפגרים שעצוב שחלקם באמת כן, אבל לא מעט מקבלים קבא ודפר נמוך בגלל הלחץ לפני צבא ולא בגלל שיש להם בעיה קשה כלשהי), אני הייתי שם וראיתי כמה סבל וחוסר משמעות יש.

והגזע השמי: המשתמטים, כן, אנחנו...אנשים שמתוייגים בחברה הישראלית כבוגדים בעם, כיצורים דוחים שבסך הכל לא עשו צבא ולא גרמו לעצמם השפלות ומחשבות נפשיות להתאבד, יש גם את היודנראט, שזה המתנדבים שהורעלו לשרת תחת ה"גזע העליון", שבסך הכל נותנים שנתיים~שנה מחייהם בשביל צה"ל, ומקבלים זין.

נכון שזה קיצוני, אבל מה לעשות, הרי צה"ל גרם לזה להראות כך, נכון?

"צבא העם" עאלק.

נ.ב: מיט"ב אמן שתישרפו בגיהנום.

[ליאור95]

שלום רב ,
מעצם הקושי שלי להסתגלות עם המערכת הצבאית , שקלתי לצאת מהצבא על פרופיל 21 דרך נוהל התאבדות , ושיחה עם הקבן לגבי מצבי הנפשי הקשה בעקבות הכניסה למערכת . כמה ימים לפני שהתכוונתי לבצע את המעשה, פגשתי בחור ששמע אותי מדברת , והוא סיפר לי את הסיפור שלו - במהלך הטירונות במטווחים , הוא כיוון על עצמו את הנשק ואמר שאם לא משחררים אותו הביתה באותו יום הוא מתאבד. הבחור סיים צבא ואף חתם קבע .לאחר שהתשחרר, כשניסה לטוס לחול , הודיעו לו ששללו ממנו את הויזה לארהב ושהוא לא יכול להוציא חדשה עד גיל 30 (״אנחנו לא צריכים אנשים כמוך שיעשו לנו בעיות״) .והכל בגלל שפתח בנוהל התאבדות והלך לקבן .

הסיפור אמיתי לגמרי אבל מה שאני שואלת את עצמי זה איך בכל מקום שאני קוראת כתוב שזה רק שמועות ושלילת ויזה לא יכולה לקרות אך לאותו בחור זה קרה !! האם זה בגלל שניסה להשתמש בנשק על עצמו ?? אני לא רוצה לקחת את הסיכון הזה
תודה מראש .

[Roy]

התגייסתי בנובמבר האחרון, ליחידת חי״ר עם הגיוס בא הדיכאון הקשה של המרחק מהבית שהיה מאוד קשה לי,
לאחר פגישה עם הקבן הוא הוריד אותי לתפקיד טבח ביחידה, שם הקשיים נהיו קשים יותר ופניתי לקבן לבקשת עזרה לשינוי שיבוץ, הבאתי המלצות מפסיכיאטר אזרחי אחרי שהתחלתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון והפסקתי, הוא שלח אותי לפסיכיאטר בתל השומר שם המליץ על שיחרור ההורים נלחצו וביקשו חוות דעת נוספת, החוות דעת נוספת שהלכתי אליה היה לא אחר מניב גולד הפסיכיאטר הנבלה הזה שלאחר שיחה של 7 דקות החזיר אותי לבסיס, אותו ערב לא יכלתי להתאפק הרגשתי שכבר חיי לא ישתפרו אלא רק יהפכו לגרועים יותר והחלטתי לנסות להתאבד, אולי שם יותר טוב, ביחידה החליטו שהכל משחק, המ״פ רצה להעלות אותי משפט על פגיעה ברכוש צהל ולבסוף ביטלו אותו, כרגע גם הקבן הפסיק להאמין לי ובטוחים שאני מתחזה אני מקווה שהמצב רוח שלי יוכל להשתנות ולהשתפר כרגע אני לא רואה שום תקווה שלא באה משום מקום, הקבן כבר הפסיק להיפגש איתי, המפקדים עלי בטוחים שהכל הצגות ואיך בין רגע כל הצבא התהפך עלי ושם אותי במקום שאני לא נמצא בו, מקווה שתוכלו לעזור לי להמשיך הלאה את היציאה שלי מהצבא, החלטתי שאני במערכת הזאת לא מוכן להישאר, כמות הזין ששמים עלי פה היא עצומה, גם אם אני יתאבד להם מול הפנים הם יגידו שהכל הצגה ןשהם לא מאמינים... מקווה לשמוע פה אולי תשובות שיעזרו לי לצאת מהמצב הנוכחי הזה ושיוציאו אותי מהצבא כבר.

[שרדתי כדי לספר]

היי,
אנחנו מפעילים עמוד פייסבוק בשם "התגייסתי ושרדתי כדי לספר" שהמטרה שלו היא לתת במה לחוויות אישיות קשות מהצבא.
זה מקום לשתף מה עברת ואיך זה השפיע עליך.
לספר חוויות של פגיעה בגוף ונפש, מניעה של זכויות בסיסיות של חיילות וחיילים (גם חוקיות וגם כאלו שאינן מעוגנות בחוק),
התעללות, היטפלות, היתנכלות מצד סגל פיקודי לחיילים/ות או מקרים כאלו מצד חיילים/ות לחיילים/ות אחרים/ות שגובו או התקבלו בהתעלמות ע"י הסגל הפיקודי.
מקרים של ענישה קולקטיבית יחידתית, עונשים לא מידתיים, פקודות בלתי חוקיות (לא בעליל) וכל מה שהיית פונה איתו לנציבות קבילות החיילים. בין אם פנית ובין אם לא ובין אם טופל על ידי הנציבות ובין אם לא.
נשמח אם תכתבו לנו!
https://www.facebook.com/%D7%94%D7%AA%D ... 835350732/

תודה!

[טרגט21]

אז ככה, התגייסתי בנובמבר 2014 לחטיבת כפיר עקב מוטיבציה גבוהה להיות לוחם, גם מצד ההורים שתמכו (אבא שלי היה לוחם). הייתי חייל טוב (אפשר לחשוב - תוך יומיים מצאתי את עצמי מרים זבל כל היום ומנקה שירותים לעומת הסרבנים למיניהם), ממושמע, עיוור להיותי משרת אינטרסים של קצינים בלבד בלי כל קשר לתרומה למדינה. כבר אז למרות שהייתי חייל טוב כשהיה לי זמן לחשוב קצת (תורנות מטבח, ימי ת"ש או סתם שמירות ארוכות) הירהרתי בדרך שבה הצבא עובד, למה חיילים ממשפחות קשות יום לא מקבלים עזרה אמיתית, למה לשרת את המדינה אומר שאני חייב להיות אדם לא חופשי?, למה אני רק מספר ושוכחים שמדובר בבן אדם?, ולמה שוב לעזאזל מבקשים ממני דבר שברור לחלוטין שהוא חסר כל הגיון?!!!!!.

סוף טירונות, יצאנו לרגילה, את סערת התחושות לגבי הצבא שהתגברה והתגברה בתוכי החבאתי עמוק בתוך תוכי כי הרי זה צבא וחייב לעשות, למשפחתי סיפרתי רק דברים טובים וחוויות למרות שהם חשו בי נשבר לאט לאט לפעמים אפילו בשיחות איתם בטלפון בשעות התש. בסוף הטירונות יצאנו לרגילה של שבוע ימים. בסוף הרגילה החלטתי שאני חייב להוציא גימלים, נהניתי מהחופש כל כך, קיבלתי 4 גימלים מביקור רופא אך הרופא יחידה החליט לזמן אותי חזרה לבסיס לבדוק אותם (כמובן בקשה בהשראת הסרסור הראשי הוא כמו שהוא נקרא "מפקד הפלוגה" - פוץ ששותה כספי פנסיה מוקדמים למדינה) בדרך לבסיס באוטובוס הייתי מאוד נסער עברו בי מחשבות אין ספור על מה לעשות והגעתי איכשהו למסמך טרגט 21. קראתי אותו בהתעניינות עמוקה ובגלל הרגשות שלי על הצבא נוצרה שביזות גדולה. חזרתי לבסיס לחדר שמתי את המדים בחוסר רצון גדול וכשהגיע המפקד שלי לבקש ממני משהו (כבר לא זוכר מה) אמרתי שאני מסרב, מסרב להכל וכמובן לקחת את הנשק שלי מהנשקייה כי אני לא מעוניין להחזיק בו יותר. כשהמ"פ שמע על הסירוב ונכנסתי אליו לשיחה גם הוא גער בי אבל הייתי עקשן אמיתי. הקב"ן ראה אותי יום אחרי (נוהל התאבדות) מפה לשם שפכתי את הרגשות שלי ויצאתי לשבוע גימלים שבסופו ראיתי פסיכיאטר (כמובן אחרי מלחמות אינספור הצבא לא הגיש לי כלום ושום דבר על מגש של כסף). כשראיתי את הפסיכיאטר הוא הסתכל עליי בלי להקשיב יותר מידי בעינים בוחנות ולא מתעניינות במיוחד (מוזר, הזכיר לי תיאור מפגש עם כל רופא כמעט שראיתי בצבא) ואמר לי שהוא משחרר אותי מהצבא, נורא נורא נבהלתי מכיוון שזה לא היה המטרה שלי בסך הכל זה צבא וחייב לעשות. (באירוניה כמובן שוב). דיברתי איתו והשתכנעתי לחזור לגדוד שלי, התעלמתי מכל הרגשות שהיו לי והחלטתי לדחוק אותם חזק. המשכתי בהכשרה חודשיים ומצבי השתפר למרות משברים פה ושם כמובן שבטירונות ואימון מתקדם כזה יש הרבה משברים לכולם אבל שלי תמיד היו קיצוניים הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת מהבסיס וגם הייתי מצליח.
כשהסתיימו החודשיים האלו הציעו לי לצאת לקורס חובשים והחלטתי שאני רוצה, מאוד נהניתי בקורס קיבלתי יחס של בן אדם סוף סוף, הסברים לבקשות ממני ויציאות כשהיה חשוב. (ייאמר לזכות המפקדים שהם היו בסדר, אני לא זוקף את בה"ד 10 כנקודת זכות לצבא גם שם הכל עובד מטומטם וההנאה הייתה בגדר קורס בלבד, אם הייתי משרת שם סדיר הייתי משתגע מהחוקים הלא הגיוניים האלה) לאחר 3 חודשים בבה"ד 10 סוף הקורס, קיבלתי צו סיפוח חזרה לגדוד, כבר במהלך הקורס הרבה פעמים נשברתי מהחזרה לצבא סדיר מהקורס וידעתי שזה יהיה מאוד קשה... בגלל שזה היה ראש השנה, התקשרתי לשלישה לשאול מתי לבוא להסתפח בגלל שאין שלישות עד יום רביעי בגלל החג ואני יצאתי בחמישי שבוע שלפני החג. היא אמרה לי לבוא ברביעי (כלומר שבוע בבית) כמובן ששמחתי, אך לשווא. במוצ"ש קיבלתי טלפון מהקצין שלי שמכריח אותי לחזור (ערב חג ביום ראשון ככה שנאלצתי לסגור את החג ולהשאיר את אימי לבדה) על אף שאין שלישות ואי אפשר לקלוט אותי בשום צורה (היינו במוצב אחר מהמפקדה כלומר השלישות לא אצלי בבסיס בכלל אפילו) כעסתי נורא, חזרתי למוצב וכשהגעתי רבתי עם הקצין שלי שאיים לעלות אותי משפט. באותו לילה החלטתי שאני בורח מהבסיס התקשרתי להורים שלי לחברים התחננתי שמישהו יבוא לקחת אותי, וכך היה חבר בא לקחת אותי לקראת הערב וברחתי. בבית אמא שלי נורא לחצה עליי לחזור והסבירה לי שזאת לא הדרך למרות שאני במשבר, כעסתי עלייה אז, אך היום אני מודה לה שלא בחרתי בדרך המטומטמת של להיות עריק ולהקשות על עצמך סתם בלי שום סיבה, הכל אפשר להשיג מהצבא הדביל הזה עם קצת שכל ואומץ (יש להם בסך הכל דרגות הם לא יותר טובים ממך - מוטו), המ"פ בא לקחת אותי אחרי שיחת טלפון מהבית למוצב ויצאתי מהסיפור בלי עונש בכלל (תמיד ידעתי להתחמק), כשחזרתי דרשתי לעבור תפקיד ואחרי סירובים ומלחמות של חודש עברתי למפקדה של הגדוד.

במפג"ד סבלתי נורא כל יום שם היה סיוט בשבילי, והתחלתי לגבש את הדעה של לצאת מהצבא כי אינני מאמין בו, הדרך בה הכל פועל ההרהורים חזרו לזמן הפנוי שלי [שבו אינני עבד לגחמות של קצינים], השאלה האם אני תורם למדינה או לא רק עולה לה כסף? ועוד הרבה... האמונה בשירות שלי ירדה המחשבה שלאף אחד לא אכפת שקרעתי את התחת 3 שנים בשביל המדינה בסוף השירות הזה שיגעה אותי וכמובן אתה לא שונה כלום ממי שעושה יומיות או 5-9 אז למה בכלל לקרוע את התחת? המדינה הזאת משתינה על חיילים שנפצעו בשבילה ואני בכלל לא צריך להסביר לכם את כל שאר הדעות שלי שרובכם בטח מזדההים איתן ויש לכם מה להוסיף. פה המלחמה שלי עם הצבא התחילה החלטתי שאני עושה שינוי יוצא מהגדוד או מהצבא אך כל ניסיון להוריד פרופיל רפואי או ת"ש לא עבד (לצאת מחטיבה קרבית כמעט בלתי אפשרי) פניתי לפן הנפשי מכיוון שבכל התהליך של היציאה ליוותה אותי ההרגשה שכבר הציעו לי להשתחרר ולא להיות יותר במקום הנורא הזה, ביימתי בליעת כדורים נלקחתי למיון ראיתי פסיכיאטר מחוזי ומיד נשלחתי לקבן של הגדוד. הקבן של הגדוד נתן לי שוב שבוע גימלים עד פסיכיאטר שלא השאיר לי ספק ואמר לי שהוא משחרר אותי בגלל הדעות ה"קיצונית" שלי על הצבא כולו. נשלחתי לשבוע גימלים עד וועדה רפואית שבמהלכו אמא שלי דיברה עם הפסיכיאטר בטלפון ואמרה אולי לנסות תפקיד קל יותר (אני שמחתי על השחרור לא רציתי אבל הייתי מוכן לנסות) הוא הציע קה"ס שנתן לי הת"ש 5 או 7 לא זוכר. מה שמשאיר אותי לשרת ביומיות. כשהבנתי שאצטרך לסבול שילוב של הצבא והבית יום יום בשילוב של אנשי הדרגות האהובים עליי ומסדרים תוך אמונה שאינני תורם אלא רק עולה כסף למדינה הזאת ושהצבא הזה בסך הכל מקדש את המטרה מבלי לספור את האמצעים (פגיעה בבני אדם).

החלטתי ששחרור הוא רצוני והיום חודש וחצי מהשחרור שלי אני יכול להגיד שאני מרוצה מההחלטה וממליץ לאנשים שמתחברים עם מה שאמרתי לעשות כך, כמובן בנו לכם תוכניות, התחילו את חייכם ואל תעשו זאת לשווא נצלו את העובדה שלמדתם שאפשר לטחון אותכם 17 שעות ביום בשביל שקל או שניים לשעה במקרה הטוב, לעשות עם עצמכם משהו מועיל ולעבוד. אני ממליץ להשתחרר רק עם בטוחים בכך במיליון אחוז ואם יש לכם תוכניות ואופי חזק שתדעו שאתם לא הולכים סתם להיזרק מעוד מסגרת ולא לעשות כלום עם עצמכם.

ושלא נדע עוד צה"ל

[אורח]

חיילים רבים מתים סתם בשביל פוליטיקאים שאחר כך עושים על הגופות שלהם הון פוליטי ולא לוקחים אחריות.

כמו במבצע הצבאי האחרון שבו מתו יותר מ-70 חיילים ומה השגנו? הרסנו כמה מנהרות שכבר מזמן בנו מחדש?

במקום לעצור את תופעת הזלזול בחיי אדם בצבא מהללים את המתים והופכים אותם לשהידים כדי להרעיל את הדור הצעיר להתמלא בפטריוטיות ולשאוף גם להתגייס וללכת בעקבותיהם.

המדינה שלנו חולה, מדינת שטיפת מוח ומיליטריזם בגרוש שמתדרדרת אל התחתית של התחתית בכל הבחינות.

[צדק1]

התגייסתי לפני כחצי שנה לג'וב נחשק אחרי שעברתי את המיונים אליו כמלש"ב.
התחלתי בטירונות כלל-צהלית, כבר בשו"ש הראשון שיצאתי הביתה התחלתי לחפש אחר דרך לצאת מהצבא, אבל נרגעתי אחרי שדיברתי עם חברים והם שכנעו אותי שזה שוק התחלתי והכול יהיה בסדר.
עברתי את הקורס והטירונות ובסה"כ לא היה לי כל כך רע, בעיקר כי נאחזתי בהמתנה להגיע לשירות הסדיר שכולם תיארו אותו כגן עדן לעומת החודשים הראשונים בצבא.
הגעתי לסדיר ופשוט טבעתי בדיכאון, חיפשתי פתרונות ועדיין לא הייתי נעול על לצאת מהצבא. דיברתי עם המפקדים שלי וביקשתי לוותר על התפקיד ולקבל שיחה עם קב"ן.
הגעתי לקב"ן בבקשה לתמיכה נפשית ( ) כי ברוב צעירותי לא הבנתי שזה לא התפקיד של סגל בריאות הנפש בצבא, וסיפרתי שאני יוצא מהתפקיד שלי. היא נפנפה לי לשלום ואמרה לי "תחשוב טוב, יהיה טוב " וקבעה לי תור לחודש אחרי הפגישה.
בחודש הזה עדיין לא הוציאו אותי מהתפקיד, מה שכן הורידו אותי מהפעילות של התפקיד אבל לא התביישו להשתמש בי כעבד תורנויות וכמובן שסגרתי שבתות חסרות טעם כמו גדל והקצינים כל פעם עם סיבה חדשה ומגוונת למה השיבוץ תפקיד שלי מתעכב.
הגעתי לפגישה אחרי חודש עם מטרה עיקרית ותוכנית ביצוע - לצאת מהצבא על דיכאון, שכמובן באמת סבלתי ממנו. הדמעות זרמו והעיניים שלי נישקו את הרצפה והופ הקב"נית אמרה שהיא רוצה להיות את אמא שלי - באותו רגע כבר חשבתי שאני בחוץ.
הפגישה עם אמא שלי והקב"ן לא הניבה את הפירות שרעבתי להם - יצאתי משם עם 45 נפשי. מה שמצחיק שגם הפרופיל לא זירז את השיבוץ שלי לתפקיד חדש כי אני רק עוד בורג חלוד במערכת
הייתי כל כך מדוכדך מהפרופיל הזה, הייתי בטוח שזה רק יעכב את הדרך שלי החוצה (מה שלא נכון אגב, עם 45 כבר יש לכם סעיף של דיכאון - כל מה שדרוש הוא החמרה) ופשוט אחרי עוד כחודש שעדיין שימשתי כעבד תורנויות ופסל יחידתי רק שהפעם הייתי פטור משבתות (ואו איזה כיף ) נשברתי נפשית ודרשתי עוד פגישה בדחיפות.
זאת הייתה פגישת הזהב, קצת רמיזה על אובדנות ושידור חוסר אונים והובטחה לי פגישה עם פסיכיאטר, כמובן שהקב"נית קצתה לגרום לי להרגיש כמו צואה כשהיא אמרה שלדעתה אני לא מצריך שחרור וזה גם מה שהיא תאמר לפסיכיאטר (שקר, היא המליצה לשחרור, עד עכשיו לא מובן לי למה הסחיטה הנפשית הזאת הרטיבה לה את הפות, אבל שיהיה)
היום אני אזרח מחויך.

[momo]

המדריך המלא למסלבט הצעיר
יש דרכים רבות להסטלבטות אבל חשוב להיות יצירתי והכי חשוב לא להיות שמאלני מכיוון שהמערכת שונאת שמאלנים. ולדעתי עדיף להיות חכם מאשר לשבת בכלא.
אז שנתחיל דרך א
1לקנות חולצת כהנה צדק או להבה .(מה שמתאים יותר עם העיניים)
2 לרוץ איתה לפחות שבועיים מבלי לשטוף אותה (מתנחלים לא מריחים כמו פרחים בדרך כלל)
3 מכנס דגמח ארוך כיפה גדולה וציצית( חשוב שלא יראה חדש ושיהיה מסריח)
4 נעלים זולות (למתנחלים בדרך כלל אין הרבה כסף) הם עסוקים בעבודות קדושות
5 לדעת מידע על בנציון גופשטיין ,מאיר כהנה ברוך מרזל ועל עוד אנשים צדיקים שכאלה
6 הכי הכי חשוב לדעת מה הגבולות המשפטיות יש דברים שמותר להגיד ויש דברים שאסור דוגמא לכך:אסור להגיד צריך להרוג את כל הערבים . מותר להגיד:המדינה צריכה להרוג את כל הערבים.מה עוד מותר מותר להגיד כל דבר עם מוסיפים חלום בהתחלה חלמתי ... מכיוון שלאדם אין יכולת לשלוט על חלומותיו
7 לומר למראיין את הדברים הטובים וכמובן להקליט בסוף הראיון אומרים למראין שעל פי החוק מותר לך להקליט את השיכה בינכם
8 ולהודיע לו שאם קורה משהו בשרות הצבאי האחריות היא עליו ולא על עצמך

9 בסך הכל חשוב להיות חכם לחשוב פעמיים לפני כל משפט יש תכסיסים שונים ומשונים שהם עושים וחשוב להיות חכם(תכסיס ידוע הם שואלים את אותו שאלה מספר פעמים ומחכים לך לשנות תשובה)

10 ברגה שאתה אומר לו דבר כזה והוא נותן לך כלי מסוכן להרוג אחרי ההצגה הזאת הוא לוקח אחריות מלאה ואם יש הקלטה אז הוא לא ירצה לאבד את העבודה היקרה שלו על אידיוט

הערות שולים אפשר להיות יצריתי לדוגמא
להיות טרנסגינגר ולדרוש להיות עם המין השני במהלך התקופה
או כל דבר אחר
מומלץ לא להיות בדיכאון כי זה לא כיף וצריך להיות עצוב





הסיפור שלי לפני שנתיים קראתי את הפורום הדפוק הזה ועשיתי בדיוק לפי טרגט 21 ישבתי שעתיים כמו כלב מסתכל על הריצפה בתור לקבן הפקידה הכניסה אותי אחרי שעתיים מאד מאד קשות של לנסות להיות עצוב ובדיכאון נכנסתי לקבן והוא בעצם נפנץ אותי אמר לי שאני עובד עליו ( בצדק זה המקצוע שלו והוא רואה מפגרים כמוני כל היום ) (אי אפשר להעמיד פנים של דיכאון זה שטויות זה בילתי אפשרי (אם אתה לא באמת בדיכאון) עומד מולך פסיכיאטר שהוא לא טמבל זה המקצוע שלו ) בכל מקרה אחרי 4 שעות הוא זרק אותי משם באמת הייתי עצוב שהקשבתי לשטויות שכתבו פה

עבר חודש ובאתי שוב פעם למקום הערור הזה אבל הפעם עבדתי בשכל תוך 10 דקות קיבלתי וועדה רפואית
יותר פשוט מיזה אין זה הכל שטויות מעשים שנעשו -צעקתי שם אימרות בגרמנית על כמה שאני ארי טהור ושכולם שם JUDEN מסריחים ושצריך לטהר את הארץ מכל הגזעים הנחותים באתי עם חולצה של להבה ואמרתי אימרות רציניות נגד הערבים ( היה לי חימום רציני של כמעט 3 שעות לפני שהכניסו אותי אך תירגלתי על האלוסיה הנחותה שהייתה שם ) לפעמים כשכולם צחקו יצא ממני חיוך קטן אבל למדתי להשטלט עליו במהרה ונכנסתי לקבן מוכן ומזומן הקבן כאמור שלך אותי לוועדה רפואית לאחר 10 דקות

[MostDefinitly]

התגייסתי בתחילת השנה לחיל האוויר, לאחר שלפני כן ידעתי שהמסגרת הצבאית לא מתאימה לי
סבלתי מהיפוכונדריה וחרדות ובנוסף לזה היה לי סגנון חיים שבזכותו מצבי השתפר והגעתי למצב מצוין לפני הגיוס (מבחינה פיזית ונפשית)
ידעתי שהצבא לא מתאים לי ולכן פניתי לעובד סוציאלי וקב"ן במילואים לקבלת חוות דעת, גם בתור אחד שעבר מלא בתי ספר אך בכל זאת ניסיתי לשרת ולראות אולי אצליח
הקב"ן בלשכת הגיוס הביא לי קה"ס 43
התחלתי טירונות 02 וכבר בימים הראשונים לטירונות תקפו אותי התקפות של בכי וחשבתי פעמיים אם לחזור לשם או לא
ראיתי שם קפ"ס (קב"ן של חיל האוויר) 3 פעמים וללא ספק כל מה שהייתם יכולים לומר לה לא היה עוזר - בכיתי והתחננתי שהיא תעזור לי ולכל דבר היה לה תשובה,
לאחר הטירונות שובצתי ביחידה וכבר ביום הראשון ידעתי שאין סיכוי שאני ממשיך פה שירות - גם בסיס רחוק, גם קשיי הסתגלות, גם ידיעה שאני לא יהיה מסוגל להמשיך לשרת שם
לאחר שבוע וחצי שהגשתי בו טופס 55 וביקשתי לראות קפ"ס יצאתי לנפקדות של כ-3 חודשים, במהלכם לא ידעתי למי לפנות ולאן ואפילו הגעתי לשלב שאני חושב על לחיות בתור עריק, אמא שלי הציעה לי ללכת לעורך דין ומפה לשם עברתי טירטורים ונסיעות להרבה מקומות בארץ בשביל להגיע לעורכי דין, לבסוף הגעתי לעורך דין שדווקא פחות הרשים אותי אבל ידעתי שהוא יעזור לי להשתחרר, ראיתי פסיכיאטר אזרחי שעזר לי בעניין החוות דעת, אחרי שלושה חודשים שחיכיתי לאין סוף פגישות (בזמן העריקות - קפ"ס, מדור ברה"ן, פסיכיאטר בירפ"א) הבנתי שאין לי מה לעשות כל עוד אני עריק ואני חייב לרצות את העונש שלי, הסגרתי את עצמי לכלא ונשפטתי בסופו של דבר אך ורק ל10 ימים בפועל (!)
אחרי שהשתחררתי חזרתי ליחידה ושוב נתקלתי באטימות מצד המפקדים ש"לא מכירים בזה שיש לי בעיה" ו"מבחינתם אני בסדר גמור"
נכנסתי לייאוש ולא ידעתי כבר מה לעשות ולאן לפנות, פניתי שוב פעם לקפ"ס וכל פעם שהגיע הזמן לתור היה צריך להיות משהו, פעם אירוע, פעם איחור (אמרו לי לבוא ב9 והתור היה ב8 וחצי) פעם הייתי צריך לבוא עם מפקד אבל נלחמתי ולא וויתרתי ולבסוף הגעתי אליה וסיפרתי לה על כל הבעיות שהיו לי, יש לי וניהיו לי מאז שהתגייסתי, בניגוד לכל פגישה אחרת פה לא הסתרתי כלום כי אני ממש הייתי זקוק לעזרה, לא יכולתי לסבול עוד יום אחד בבסיס, בסופו של דבר היא אמרה לי להגיע אחרי יומיים עם אמא שלי ואחרי פגישה ארוכה שחיכיתי בחוץ, היא אמרה לי שהיא מתאמת לי תור עם פסיכיאטר בירפ"א, בנתיים הימים עברו ולא ידעתי מתי התור וכל יום שעובר המצב שלי רק החמיר ולא יכולתי לסבול את הבסיס, חזרו החרדות, הדיכאונות, ידעתי שאני חייב לחכות בסבלנות ושעוד נפקדות או עריקות לא יעזרו לי פה, לבסוף המפקדת האישית שלי שלחה לי הודעה במוצא"ש שהתור שלי לפסיכיאטר למחר, הגעתי אליו ואחרי שיחה קשה איתו (שיחה שניה) הוא אמר לי שהוא מכיר בזה שיש לי בעיה לשרת ושהוא קובע לי ועדת אי כשירות לשירות
קצת על ועדת אי כשירות לשירות - ועדה שהפסיכיאטר מדבר איתי (יש אפשרות להביא הורים) ועם ההורים שלי במקרה הצורך וקובע אם להפנות אותי לועדה רפואית לצורך שחרור,
בזמן שחיכיתי לועדה הוצאתי המון גימלים, באמת המון (20 גימלים בחודש) ובלי חרטות ושטויות, באתי ואמרתי בדיוק מה שעובר עליי, שאני מחכה לועדת אי כשירות ועד אז אני מעדיף לא להגיע לבסיס כי רע לי וגם ככה הפסיכיאטר המיץ (הבאתי חוות דעת ממיון ופסיכאטר)
לפני הועדת אי כשירות הייתה לי ועדת שבצ"ר ששם בגדול מנסים להביא לי תפקיד אחר או יציאות או אפילו להעביר בסיס או לפסול מקצוע,
הסברתי למב"ס שאין סיכוי שאני ממשיך לשרת ומצידי לצאת לעוד נפקדות ועריקות - רע לי בצבא, לא בגלל הבסיס, לא בגלל המקצוע, לא בגלל היציאות, בגלל הצבא
הבנתי בנוסף שאני כבר מתעב את הצורה בה הצבא עובד ואין סיכוי שאני ממשיך לשרת בשום מחיר, מצידי שיפגע לי ברישיון או בכל דבר אחר, לא מעניין אותי רק להשתחרר
הגעתי לועדה והוא הפנה אותי לועדה רפואית ומפה זה כבר הלך מאוד מהר
טופס טיולים יוצא למחרת
ואחרכך מדור משתחררים למחרת

במהלך השישה חודשים (כמעט שישה חודשים)
הייתי ב10 פגישות עם קב"ן וקפ"ס
פגישה אחת עם עובד סוציאלי אזרחי
2 פגישות עם פסיכיאטר אזרחי (אחת במיון)
3 פגישות עם פסיכיאטר צבאי
ועדת שבצ"ר אחת
ועדה רפואית אחת

חשוב לציין שהצבא עשה לי נזקים נפשיים שאני עכשיו התחלתי לטפל בהם ואני מאמין שיקח לי זמן בשביל לחזור להיות אותו בן אדם שהייתי לפני הגיוס

הסיבה שכתבתי את כל זה כאן היא בגלל שהפורום הזה הביא לי המון תקווה גם בימים שלא ידעתי מה לעשות כבר
והבטחתי כשאני אשתחרר אני אכתוב כאן את הסיפור שלי
עברתי גיהנום רציני עם הצבא וכמובן שנשאר לי טעם רע מאוד בפה בגללם
אבל אני לא כועס, זה ס"כ העבודה שלהם והחובות שלהם

ובסופו של דבר השתחררתי וזה מה שבאמת משנה.

[אורח]

"אם לחייל שנפצע בדקירה: "מטרת הרופאים בוועדה היא לחסוך כסף". "

http://www.davar1.co.il/33230/?utm_sour ... gn=obtest2

טוב למות בעד ארצנו אבל פחות טוב להיפצע אנוש...

[cantstay]

הייתי בצבא 7 חודש, אחרי הטירונות שיבצו אותי בתפקיד ג'וב מסריח עם אנשים שרק מחכים ללכת הביתה ב4. רציתי לעבור תפקיד אבל הבנתי שיעבירו אותי להיות איזה פקיד או משהו כזה, אז התחלתי לחשוב על לצאת. קראתי טרגט, שיחקתי אותה דיכאוני, לא הלכתי לחדר אוכל (בעיקר כי שנאתי את האנשים איתי), ישנתי הרבה בזמן התפקיד, באתי לקבן עם חוות דעת אזרחית מפסיכיאטר, הגעתי לפסיכיאטר, וזהו.

לא הבנתי את זה בהתחלה אבל חוות דעת אזרחית ממש ממש עוזרת. קצת משחק פה ושם כדי לתת גם רושם למפקד שאתם בידכאון, קצת משחק אצל הקבן וזהו. אם אתם יודעים קצת אנגלית אני מציע לבקר ב: https://www.reddit.com/r/depression/top/?sort=top&t=all כדי לקבל רושם על איך אנשים בדיכאון חושבים ומה הקבנ"ים מחפשים. אה, ותדעו ישר מה תעשו כשתחררו. אל תהיו כמוני ותגידו "אני אתחיל ללמוד", אלא תחפשו קורסים, עבודות, תהיו נורא ספציפים כדי שלא תבואו לאזרחות ותגידו "מה עכשיו". בהצלחה! (:

[JohnDoe]

התחלתי במחשוב בחטיבה קרבית.
היה לי נורא מהנה בהתחלה, אפילו שאפתי לצאת לקצונה. אבל אז קרה לי אירוע בבית שדרש את נוכחותי רוב הזמן.
הצבא כמו הצבא לא האמין, שם מקלות בגלגלים ומלא באנשים מטומטמים שהכשילו את זה.
הגשתי בקשה להקלה בתנאי שירות על דבר באמת מוצדק - אבא שלי הוא אדם בודד שצריך את עזרתי. הבאתי את כל ההוכחות במה מדובר - אך הצבא בחר שלא להיות אכפתי.
משכו אותי 5 חודשים עם הגשת הת"ש ועם החזרת תשובה. 5 חודשים!! בסופם קיבלתי "לא" צורם. כמה צורם? הם אפילו פירוט לא החזירו.
החלטתי שאני רוצה לצאת מהצבא ברגע הזה. חשבתי לצאת לעריקות 120 יום ולאחר מכן להוכיח את חפותי בבית דין, אבל המשפחה שלי הייתה נגד. אמרתי להם שאני לא מסוגל יותר, ובגלל שיש לי היסטוריה עם קב"ן החלטתי שאני לא ממשיך יותר.
חשוב לציין שבחודשים האחרונים (אני משתחרר טרי, ראו תאריך) אני הייתי אדם שבור. אינני ישן כמעט בלילה, אני חסר חיים ומרגיש חפץ כי אני בין הצבא לאבא שלי רוב שעות הקיום שלי. לא דבר כיפי במיוחד.
הגעתי לקב"ן ואמרתי לו שאני לא מסוגל יותר, שאני לא עוד אחד שעוקץ. הגעתי צהוב למערכת הזאת ובאמת עם רצון לתרום. הוא לא עזר אז דרשתי פסיכיאטר ליעוץ.
הקבן מרח אותי אז יצאתי ליום נפקדות, והמפקד שלי שיכנע אותי לחזור לשיחה עם מפקד היחידה. עד השיחה הייתי מתחבט בין להישאר במערכת לבין לעזוב אותה.
בשיחה איתו עם אותו מפקד יחידה הבנתי שאני לא נשאר בצה"ל עקב איומים בלתי פוסקים מצידו. לא רק שאני לא נשאר בצהל אלא שאני יוצא כמה שיותר מהר.
באותו שבוע ביום חמישי ראיתי פסיכיאטר. הייתי באמת מחורפן בגלל שכל הקצינים למיניהם רבו איתי, הייתי באמת שבור. העניין הוא שגם הקצנתי רגש.
הפסיכיאטר שיחרר אותי על בעיות אמיתיות שצצו לי במהלך השירות ואמר שאני לא יכול לטפל בהם במהלך השירות שלי בצהל. אני הבנתי את זה והחלטתי שאני יוצא.

החוויות שלי מהצבא היו חיוביות עד לנקודה שהייתי צריך עזרה. זה דגש ענק. אני לוקח את כל החיים שלי כרצף של חוויות, הצבא הייתה חוויה נהדרת והכרתי אנשים מדהימים.
יחד עם זאת, אני נגד גיוס בכפייה כי יש עוד 1000 כמוני שאוכלים את כל הצינור בתחת.

אני יוצא בלב כבד אבל בלב שלם, ושיהיה לי בהצלחה.

[Badgalriri]

שלום לכולם..
אז ככה כמו שכולם אמרו אין אחד שלא רצה ולא יצא בסוף!!! זה רק עניין של כמה זמן.
אני יום אחד יושב לי ואומר לעצמי שהשירות הצבאי זה לא בשבילי , בגלל שיש לי דפוק של 400 ימים.
אז ככה הלכתי למפקד שלי ביקשתי ממני קבן.(אתם לא חייבים לפרט לו אם אתם לא רוצים)
וקבעו לי פגישה לקבן במילואים
הלכתי לקבן הוא התרשם ממה שאמרתי לו
והפנה אותי לפסיכיאטר צבאי..
ובגלל שזה היה קבן במילואים (הם מפנים את הרוב לפסיכיאטר כי אין להם באמת כוח להתעסק עם חיילים)
אז הקבן של היחידה התקשר אליי יום למחרת לאמת דברים שהיו עם הקבן במילואים ...
אז לאחר השיחה הוא גם כן התרשם ממני והפנה אותי לפסיכיאטר...
אז בפגישה עם הפסיכיאטר באתי עם ההורים.
הפסיכיאטר אמר שאין לי סעיפים נפשיים ולכן ימליץ ׳לוועדת אי התאמה׳.
לוועדה הזאת חיכתי כמעט 3 חודשים.
הבנתי ששום דבר לא זז אני ינסה שוב .
הלכתי שוב פעם לקבן קבן הפנה אותי לפסיכיאטר ועוד הפעם אמר שהוא ימליץ לי וועדת אי התאמה וינסה לדבר עם המפקדים שיזזו דברים.
אז אני מחכה שוב ושום דבר לא קורה.
פתחתי בנוהל התאבדות ועדיין שום דבר לא עזר.
דפקתי נפדקות של כמה ימים וקיבלתי 20 יום כלא.
(כלא בד״כ עוזר).
בזמן הנפקדות הלכתי למיון בבית חולים רגיל הלכתי וביקשתי פסיכיאטר בשביל חוות דעת.(תלכו תוציאו מביקור רופא)
במקרה שלי הפסיכיאטר ידע שאני רוצה לצאת ואמרתי לו פחות או יותר מה לרשום
ושירושם שאני לא מתאים לשירות
(חוות דעת ליציאה חווובה!!) יתחילו להסתכל עליכם אחרת. ורשמה בסוף החוות דעת בדיקה של פסיכיאטר צבאי דחופה.
נסעתי עם זה לקבן , קבן הפנה אותי לפסיכיאטר
פסכיאטר הסתכל עליי ואמר לי אתה תשתחרר ואני ממליץ לך 21.
ונתן לי הפנייה לוועדת רפואית!!!!!
תהליך שלקח לי 5 חודשים קשה אבל שווה את זה.
מה שיש לי להגיד לכל מי שרוצה לצאת זה רק עניין של זמן והתמדה ואני הייתי בדיוק כמו כולם תמיד אמרתי לעצמי שזהו אני לא יוצא מהצבא. אבל תשבו למפקדים שלכם על הראש.
ותחפרו לקבן שלא טוב לכם בצבא!!!!!!!

[thelifeofapanca]

מעניין לקרוא

[Shindy]

viewtopic.php?f=2&t=16633

מוזמנים לקרוא

[Jordi77]

אז כבה , אני פתחתי בנוהל התאבדות לפני שבוע בדיוק בבסיס שלי, משם לקחו אותי ישר לקבן שדיברה איתי והסברתי לה שרע לי שאני בדיכאון ואני יכולה באמת לפגוע בעצמי . היא ביקשה ממני להביא את אחד ההורים לשיחה וכך היה , הבאתי את ההורים לשיחה היום , ואבא שלי תמך בכל הקטע שהוא רוצה שאצא מהצבא ושאני חייבת שזה יקרה . היא שאלה את אבא שלי לגבי יציאה מהצבא ואם יצא מצב שאצא על 21 ( לא שהיא מבטיחה שזה יקרה כמו שהיא אמרה ) הוא מקבל את זה? וענה שכן
אך בסוף הפגישה היא דפקה ״ אני צריכה לראות עם המפקדת שלי בעצמה לאן אנחנו ממשיכים מכאן , ואני אעדכן אותכם , היא מרחה אותי נכון? בנוסף היא יודעת שיש לי ריתוק בבסיס ביום רביעי והיא אמרה לי עד שהיא תעדכן לחזור רגיל כחיילת לכל דבר .
היא פשוט מרחה אותי נכון?

[Anon669]

הסיפור נורא ארוך ומתאר את כל התהליך של היציאה שלי, אתם עזרתם לי אני מקווה שזה יעזור לכם.
השתחררתי ב19/6/2017 התגייסתי בנובמבר 2016 סהכ 7 חודשי שירות מתוכם 3 חודשי טירונת 03 בפלוגת מ'צ מעברים.
לא הייתה לי מוטיבציה להתגייס כלכך לצהל ותמיד חששתי מיזה אבל אפשר להגיד שזרמתי נראלי כמו רובכם שבהתחלה חושבים שאולי לא יהיה כלכך רע, שלחו אותי פעמיים לקב'ן לפני הגיוס בגלל עבר פלילי קטן רצו לוודא שאני כשיר לשירות, לא כלכך ידעתי את משמעות הדבר וכמובן דיברתי עם הקב'ן בביטחון מלא ובעצם נתתי לו להבין שאני בנאדם בריא לגמריי ומוכן לשרת בצהל..
למזלי באותה תקופה שהתחלתי להשבר לגמריי (יום ראשון 4/6/2017) אחד החברים הקרובים שלי שרק התגייס השתמש בטרגט 21 וסיפר לי על התהליך שלו אז חשבתי על זה ונכנסתי לאתר ולמסמך עצמו קראתי והגעתי בעצם למקור של כל זה "מדריך גונזו לקבניסט הצעיר" שאותו הורדתי לפלאפון כך שאוכל בכל אפשרות לשלוף את המדריך ולקרוא.
אז בעצם באותו יום ראשון בערב נשכבתי במיתה בלי לדבר כלכך עם החדר והתחלתי לקרוא לעומק ובעצם סיימתי את המדריך ואחרי קצת דיבורים עם החבר שגם כן מכיר את טרגט21 יותר טוב ממני הגעתי למסכנה שאני נכנס בזה הכי חזק שאני יכול, ואגיד כל דבר שיוציא אותי מהמקום הזה כמה שיותר מהר, הגעתי יום למחרת למחסום ורגע לפני שעליתי לעמדה פרץ לי בכי שהיה בתוכי תקופה ארוכה, נתתי להכל לצאת, המפקדים לא הבינו מה קרה לי ושמו אותי בצד וניסו לתקשר איתי, לא שיתפתי אותם בכלום חוץ מכמה משפטים של "אני לא יכול יותר" "תעזבו אותי בשקט" כמובן בטון חלש ולא כלכך ברור וחוסר עניין למה שקורה סביבי, ובעצם התחילו החפירות וגם באותו רגע אני אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני לא עוצר אני לא מפסיק את זה לרגע אחד וכל יום מתקדם רק קדימה, המשמרת הזאת ספציפי הייתה משמרת של 12 שעות אבל אחרי 8 שעות של חוסר תפקוד ובכי החליטו לשלוח אותי חזרה לבסיס לנוח במטרה לעזור לי, המפקד שלי ועוד מפקדים ניסו לדבר איתי אבל לא נפתחתי לאף אחד וניסיתי כמה שפחות לדבר.
המפקד שלי כבר הכיר אותי וידע שאני בחור שיודע לדבר וניסה הרבה לשכנע אותי לפחות 5 ימים הוא ניסה לשכנע לדבר עם משפטים של "אם כל הכבוד לא שכחתה לדבר" - "אתה בן 20 אתה יודע לדבר בוא תספר לי מה קרה לך" ,והמפשט הכי נורא "אני יכול לעזור לך רק תספר לי מה קרה" למה גרוע ? כי זה המשפט שאם הייתי עונה עליו כלום לא היה משתנה וגם אתם אל תענו עליו, כי אם הם יודעים איך לעזור לי, אז המצב לא יתקדם לשום מקום מה שנקרא לפתור את זה "ברמתם" לכן זה דבר שעדיף להמנע ממנו.
וככה עברו להם מספר ימים שכל פעם מקצרים לי משמרת בכמה שעות ומנסים לדבר איתי וגם הקצין המ'מ שלי ניסה להבין מה המצב וגם לו עניתי אולי משהו חסר עניין ולא הייתי מוכן לדבר כלכך.
הייתי מגיע למשמרות אבל לא מתפקד בהם ככה שלא יקרה מצב של סירוב פקודה כי לא לעלות משמרת זה סירוב פקודה אוטומטי, אז הייתי מגיע למחסומים וברוב מתחבא בשירותים וקורא את המדריך גונזו ומשנן אותו יותר ויותר ומנסה לזכור דברים קריטיים שחשובים לדמות שלי.
ככה עבר לו כמעט שבוע והנה יום שישי אני במחסום ופתאום הגיע הסמ'פ ולקח אותי חזרה לבסיס לשיחה, לא דיברתי איתו כמעט בכלל, הוא חשב שקרה משהו בבסיס שאולי מישהו פגע בי ולכן רצה להוציא את זה ממני אבל נתתי לו להבין שאין פה עניין של פגיע מחייל אחר רציתי שהוא יבין שזה דכאון פשוט והוא הבין את זה לבד, ה"שיחה" הייתה ארוכה אבל בכלל לא אינפורמטיבית כמו כל שיחה שלי עם כל חייל אחר בשבוע הזה בגדוד, ולכן אחרי כל המאמץ יצא בלי תשובה וחסר מודעות למה שקורה איתי.
וגם הבטיח שאראה קבן בהקדם האפשרי, דבר חשוב שהוא שאל אותי ממש בסוף אם אני יכול לפגוע בעצמי, עניתי לו "לא יודע" הוא אמר לי שהוא חושב שאני טיפה מבולבל ולכן ייקח לי את הנשק וישים אותי בחדר עם המפקד שלי שיהיה לי "יותר נוח" בעצם שם אותי בנוהל השגחה\התאבדות בלי להגיד לי את זה ישירות אבל כמובן הכל היה ברור לי.
בבוקר אחרי שזה היה יום שבת, נכנס המ'מ שלי לחדר ואמר לי "זוכר שהבטחתי שאני יביא אותך למישהו שיכול לעזור לך ?" עניתי לו כן עם הראש ,והוא לקח אותי לרכב ונסענו למיון פסיכיאטרי.
השיחה עם הפסיכיאטר האזרחי שהיה זקן אמריקאי ששירת בצהל 40 שנה, הגיע למסקנה שהוא ממליץ על שחרור מצהל ושתוך 24 שעות אראה קבן\פסיכיאטר צבאי וגם נתן לי ג' לחזור הביתה.
לא אמרתי הרבה לפסיכיאטר הוא לא היה כל כך סובלני הוא צעק עליי ברגע שלא עניתי לו על שאלה במשך כמה שניות וצעק עליי הרבה שם בקיצור בעצמו נראלי מטופל פסיכיאטרית, הדברים שהיו חשובים לי להעביר לו הם חוסר שינה, אין תאבון, שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול לבד בבית, והכי הכי חשוב מחשבות אובדניות ורצון להתאבד אבל גם חשוב שאין לי ברגע זה תוכנית להתאבד כדיי שלא ישלח אותי לאישפוז כפוי (ובמהלך השיחה הציע לי להתאשפז 7 פעם וסירבתי כל הזמן) וכששאל אם אני יהיה בבית אז ארגיש יותר טוב עניתי כן עם הראש (למרות שזה לא כלכך טוב כי לדמות שלי בעצם שום דבר לא אמור לעזור להרגיש יותר טוב אבל זאת הייתה סיטואציה של חוסר ברירה כי הוא לא ידע אם לשחרר אותי הביתה או להשאיר בנוהל השגחה בבסיס כי הוא חשב שאני יכול להתאבד בבית)
אחרי השיחה איתו הוא כתב חוות דעת בערך 45 דק.
נשלחתי הביתה וקיבלתי הודאה שאני נשאר בבית על להודאה חדשה וזאת אומרת שאני לא אראה קבן תוך 24 שעות כמו שהפסיכיאטר אמר להם אבל השתמשתי בזה לטובתי והתכוננתי חזק לקבן שיננתי את הדמות כתבתי לעצמי נקודות חשובות ובעצם להעביר את כל המידע האפשרי עם 0 סתירות ,הכנתי את אמא שלי לשיחה מהקבן ככה שאם יתקשר אליה היא תגיד לו שלא יצאתי מהבית בכלל ומאז הגיוס מצבי רק מתדרדר ושאני לא מדבר ולא משתף אותה בכלל במה שעובר עליי.
ובקשר לשיחה עם הקבן מה שיש לי להגיד זה שאין פה תשובות נכונות ולא נכונות, לכו עם הדמות שבניתם לעצמכם וזה מה שאני עשיתי, העברתי לו את המידע החשוב שזה כמו אצל הפסיכיאטר - שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול, לא אוכל לא ישן, ציינתי שיש לי רק חבר 1 וגם איתו אין לי חשק לדבר, חברה נפרדה ממני לפני חודש אבל זה בכלל לא אכפט לי, וסיפרתי לו משהו חשוב זה שתכננתי להתאבד ביום שישי הקודם ובעצם התכנון היה להתאבד ביום ראשון בשירותים לירות לעצמי לראש, הוא שאל אז מה עצר אותי ?(כי זה היה כבר יום שלישי אז בעצם עברו יומיים מאז תאריך ההתאבדות שלי) סיבה פשוט מאוד לקחו לי את הנשק וקיבלתי גימלים.
מה שנותן להבין שאם אני יקבל את הנשק האישי שלי חזרה יכול להיות סיכוי שאני ארצה שוב לעשות את זה אז לכן היה מאוד חשוב להגיד את זה בצורה כזאת כי נשק זה אחד הדברים היום יומיים בתפקיד לכן הוא לא היה מוכן לקחת סיכונים.
הסתירה היחידה שהייתה לי זה העניין עם הרצון להתגייס, אמרתי לו שלא רציתי בכלל להתגייס ואז הוא נתן מבט במחשב ואמר לי "אבל כתוב לי שבעבר בשיחה עם הקבן הייתה לך מוטיבציה גדולה לשרת בצהל" וכאן כמו שברור לפי מה שכתבתי בתחילת הסיפור שלי הייתה לי שיחה עם הקבן לפני הגיוס ולא אמרתי לו בכלל שום דבר כמעט רע והוא הבין שאני כשיר לשירות.
אז נבהלתי טיפה ואמרתי לו ש"ניסיתי" והוא קיבל את זה ושאל "אתה נתתה הזדמנות לצהל ?" עיניתי כן עם הראש והוא פשוט עזב את זה בצד כי הסתירה הזאת היא כלום לעומת המצב הנוכחי הנפשי שלי.
אמר לי אחרי שעה ורבע שאני יכול לצאת לחכות בחוץ, בזמן הזה התקשר לאמא שלי והתחיל לחקור אותה במשך 20 דק ,אמא שלי עמדה בגרסה שלי וכל שאלה מכשילה שלא ידעה לענות עליה (כי אמרתי לה רק תשובות למספר שאלות מצומצם כמו "האם הוא אוכל בבית?") פשוט אמרה "אני לא יודעת הוא לא מדבר איתי בכלל והוא הבן היחיד שלי אני דואגת" בקיצור יצאה מהשאלות המכשילות בצורת דאגה וחוסר מודעות למצב שלי.
קרא לי חזרה למשרד שלו ואמר לי שהוא לא רואה שום דרך לעזור לי ואמר שימליץ על שחרור מצהל (כמובן שניסה לאשפז אותי וגם ניסה לשכנעה את אמא שלי לקחת אותי לאישפוז בעיר שלי, אבל סירבנו לכל זה והוא לא יכל לאשפז אותי בכפיה כי לא עניתי על הדרישות של אישפוז כפוי שזה בעצם שאני יכול להוות סכנה לעצמי או לסביבה שלי)
שמחתי נורא כי התחלתי להרגיש את הסוף מתקרב, וזאת הייתה השיחה הראשונה שלי עם קבן היחידה וגם האחרונה.
הגעתי הביתה ואחרי יומיים נשלחתי לפסיכיאטר הצבאי שכבר אצלו אין כל כך מה להגיד כי הכל כבר כתוב לו במשחב, רק לזרום עם השאלות שלו וכמובן לא להגיד שיש התאבדות מתוכננת לזמן הקרוב, הפסיכיאטר היה רוסי אבל למשהו הוא נורא דאג לי, הוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין שכל הזמן שהייתי בבית פשוט ישבתי ולא עשיתי כלום ופשוט ישבתי והסתכלתי על הרצפה, הוא אמר לי שאני זקוק לטיפול דחוף ושאל אותי אם אני מודע לזה, אמרתי שאני לא יודע והוא שאל מה אני כן יודע אז פשוט לא עניתי לו, הוא ניסה לשאול כמה שאלות מכשילות אבל לא יצא לו כלכך, כמו לדוגמא, אם אני כלכך חוסר תפקודי וללא רצון בכלל לדבר עם אנשים ומה שאני מבקש זה שיעזבו אותי בשקט, למה הגעתה אליי ? קל נורא להתחמק פשוט עניתי שהמפקד אמר שאני חייב להגיע ונוצר מצב שאני מגיע לשיחות בחוסר ברירה.
השיחה איתו לא הלכה הרבה בערך 15 דק וברוב ניסה לשאול שאלות לוגיות וישירות מאוד הוא לא דיבר איתי כמו כולם היא דיבר איתי נורא לעניין ובכלל לא הביע עדינות כלפי המצב שלי, בסוף השיחה הוא אמר לי שהוא חושב שהשחרור מצהל לא יעזור לי בכלל ושאני זקוק לטיפול מאוד דחוף באזרחות, כתב את דעתו לועדה רפואית ושוחררתי מצהל.
לסיכום, 11 ימים מאז תחילת התהליך עד קביעת פרופיל ע"י הפסיכיאטר הצבאי (פרופיל 21)
לאחר מכן טופס טיולים ולהגיע לבקום וכל זה גם התעכב טיפה אז עד המסירה של החוגר שלי וקבלת הפטור מודפס בידיים סה'כ של 14 ימים מאז תחילת הדמות והדכאונות.
עברתי ב11 ימים האלא -
מיון פסיכיאטרי ששם הייתה השיחה הראשונה שלי עם פסיכיאטר.
שיחה אחת עם קבן היחידה.
שיחה אחת עם הפסיכיאטר הצבאי.
ומלא מלא חפירות מהמפקדים וסבל בבסיס.
מה שאני יכול להגיד שאין מה להתרשם מהמהירות של היציאה כי היה לי את כל מה שאפשר רק לבקש.
תמיכה של אמא - עזרה לי עם כל השיחות פלאפון שהיו לה ושמרה על גרסה וחוסר מודעות למצב שלי כרגע.
תמיכת מפקדים - עזרו לי נורא עם המהירות שהגעתי לגורמים פסיכיאטרים וגם חיילים שהלכו וסיפרו להם שאני "משחק אותה" ורק רוצה לצאת מהצבא הם לא התייחסו אליהם כלל.
עזרה מחייל בחדר - שהלך וסיפר שאני לא מתקלח בכלל ולא מדבר עם אפאחד.
וגם חבר שהכיר את טרגט 21 יותר ממני ותמיד הזכיר לי ונתן לי נקודות חשובות להתמקד בהם.
וגם אתם בטח אומרים שזה לא טוב שאמרתי שהשתמשתי בסמים וכל העניים עם הסמים וכו
אני הייתי מוכן בכל מחיר להתשחרר בצורה הכי מהירה שיכולה רק להיות וגם הצלחתי לעשות את זה, הסמים זה רק עוד משהו קטן שמוסיף לסיבה הנפשית שלי כי לא הייתה לי שום ועדת סמים או משהו מסגנון וסיבת השחרור היא מטעמי בריאות.
המשפט שתמיד ליווה אותי זה שלא היה מישו שרצה להשתחרר ולא השתחרר, בסופו של דבר הכל עניין של להבין את המערכת של רפואת הנפש בצהל שהיא פשוטה לגמריי וכל אחד ממכם יכול לעבוד עליה, למישהו יקח יותר זמן למישהו פחות הכל תלוי בבסיס בתפקיד במפקדים בהורים, כל דבר שהוא לטובתכם רק יזרז את התהליך של היציאה שלכם אבל שום דבר מזה גם לא יכול לשלול לכם את היציאה כי תמיד יש דרך.
בהצלחה לכל מי שרוצה להשתחרר ושבאמת מרגיש שהוא לא יכול יותר מקווה שהסיוט ייגמר בשבילכם כי בישבילי הוא כבר נגמר.

[לא חשוב]

שלום ...
אני עריק מלפני 10 שנים
והשאלה : אני עדיין נחשב עריק ??

[Bagguete]

שלום, אני עומד לספר לכם על הסיפור הכלכך קצר שלי ליציאה מהצבא.
התגייסתי בנובמבר 16 לקרבי, לאחר מכן נפלתי מקרבי בגלל ניתוח (מאוד רציתי לשרת בקרבי) ועברתי לתפקיד מאוד מבוקש ועשיתי קורס. בואו נגיד שהיה לי הרבה מזל ונפלתי על תפקיד שרציתי.
התפקיד היה דיי משעמם, חמשושים, היו שבועות שהייתי בא לבסיס ולא עושה כלום חוץ מלישון. חברים שלי היו משתגעים כששמעו שזה מה שאני עושה אבל אני הייתי משתגע מחוסר מעש כי הזמן שלי לא זז.
לאחר כמה חודשים בתפקיד באמת התחלתי להשתגע, וצהל והבסיס שלי הוסיפו חוקים נגד בעלי התפקיד שהייתי בו,ששבר את קש הגמל כי כל שבועיים ניסו להעלות אותי משפט על שטויות.
החלטתי לנסות לצאת מהצבא או לפחות לעבור בסיס ולאמן שם, אז הלכתי לקבנית. קראתי קצת טארגט 21 והפנמתי הכל. אך השאלה היא, אני בתפקיד כלכך מבוקש שמה הסיכוי שהיא תאמין לי שאני סובל מהשירות? אז חשבתי על משהו אחר. משהו מיני. הלכתי לקבנית ואמרתי לה שאני סובל מהעניין שצוחקים עליי במקלחות, והנחתי שתבין את מה שהיא רוצה להבין. לא פירטתי יותר מידיי, לא זייפתי התאבדות אלא רק אמרתי לה שאני לא יודע אם אפדע בעצמי עד הפגישה הבאה. שבוע לאחר מכן יום שלישי הייתה לי עוד פגישה ששם היא הכריזה על נוהל התאבדות: כי אמרתי לה את אותו הדבר, רק לגבי זה שאני לא יודע אם אפגע בעצמי עד למחרת לתור עם פסיכיאטר.
יום למחרת פסיכיאטר ופטור מהצבא. שחרור לאחר שבוע וחצי שהייתי בגימלים.

כן, אני לא כל כך רוצה לומר את התפקיד שהייתי בו, אבל גם בתפקיד הזה אפשר לצאת מהצבא. ועוד בכל כך קלות כמו שאני עשיתי.

לסיכום:
2 פגישות עם קבן
1 פסיכיאטר
שבוע ויום
אני לא אגיד שאני שמח מההחלטה, לדעתי זה היה תהליך מהיר מידיי ולא ציפיתי לזה ואני דיי מצטער על כך שיצאתי מהצבא.

[סופר סאייה]

גיוס בחודש אוגוסט 2010. עשיתי בבה"ד 7 קורס בשם טק"ם (טכנאי תקשוב מבצעי), מחזור 15 של הקורס אם אני זוכר נכון.
המקצוע עצמו משעמם, האנשים שהיו איתי היו מאוד לא נחמדים.
שובצתי לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים ושם סבלתי שנה ו-4 חודשים עד שקב"ן העביר אותי לבא"ח צנחנים וגאל אותי מייסורי.

בשנים האחרונות עשיתי שוב ושוב מילואים עד שהרגשתי שזה מעיק עליי מאוד. הורדתי פרופיל ל-45 והמנוולים שיבצו אותי ליחידה אחרת וממשיכים להטריד אותי. זה מרגיש לי כאילו שחודרים לחיים שלי ומזהמים אותם כל פעם מחדש. הזיכרונות מתקופת הגדוד שלי עדיין רודפים אותי (בן 27).

[Ice]

שלום,
רציתי לדעת מתי אקבל הודעה לכך שאני לא מתגייסת או כן מתגייסת באופן סופי או לא.

הסיפור של הצו הראשון שלי ארוך מאוד, להסתכם בתשע פעמים שמתוכם הגעתי ללישכה ונישארתי שם מפתיחה עד סגירה.

לקחו לי 4 התייחסויות בתל השומר להשלים את ההליך שרוב האנשים מכירים (התאמת נתונים, מבחן, בדיקה רפואית , וראיון מוזר שעשו לי שתי חיילות לבד בו שאלו אותי שאלות אישיות, כניראה הפיילוט הזה לראיון אישי לבנות. למרות שכמעט איחרתי בגללו לתור לרופא שעמדתי בו שעתיים....)

בקיצור לאחר פעמים נוספות רבות שזומנתי אך הצו התבטל משום מה כי המקום היה סגור וניקבע לי צו חדש, דחיות בגלל שלא הייתי בארץ ואיום שיפנו אותי עם ניידת, למרות שדיווחתי כי לא אגיע.... הגעתי לסימון לקב"ן

לאחר עוד פעמים רבות שהגעתי לתור אליו אך ההליך לא הושלם, הגשתי תלונה להציב תלונות הציבור וניפגשתי עם האנשים בראש משרד הקב"נים.

ניתן לי אישור, שהחיילת שהביאה לי אותו אמרה לי שהוא פטור (מה שנראה נכון כי קראתי אותו וניכתב ככה)
אמרו לי לפקסס אותו אליהם חתום על ידי אימא שלי ואני, וכי וועדה תדבר בענייני ללא נוחכותי ותחליט בענייני

האישור פוקסס כבר ליפני חודש ואני לא יודעת מתי ואם אתגייס, מה גם שהפרופיל שלי באתר שלהם לא שונה מאז הפעמים שהגעתי לקבן בכלל.

מישהו יודע מתי אני אמורה לקבל הודעה על מה שהוחלט בעיניים הגיוס שלי?

[Sunshine]

לקבל את הפטור הסופי יכול לקחת כמה חודשים. במיוחד אם את מחכה לפטור שיגיע בדואר
אין שום סיבה לא להציק למיטב בטלפון חודש אחרי שנאמר לך שקיבלת פטור ולבדוק איתם מה איתו והאם הוא רשום אצלהם, האם הוועדה הרפואית כבר התדיינה בעניינך ונתנה את הפטור הסופי
לאחר מכן בדרך כלל לוקח כ3 חודשים עד שהפטור מגיע אלייך

[אהלן אהלן]

אהלן כולם, הסיפור שלי קצת שונה ומסובך יותר אבל זה מראה שעם קצת רצון והרבה רצון אפשרי להשתחרר. במיוחד כשזה מוצדק

אז כבר מההתחלה היו לי סייגים כלפי הצבא אבל זה התגבר ככל שהשנים עברו. לא התגייסתי ישר אחרי התיכון- דחיתי את הגיוס בשנה (הצלחתי איכשהו) וישר התחלתי עתודה. כבר אז הבנתי שהמקום שלי הוא לא בצבא, ותכלס עשיתי עתודה רק כדי לדחות את הצבא כמה שיותר (מה שלא היה חכם בדיעבר, אבל oh well). אחרי השנה הזאת החלטתי שאני רוצה לעבור מסלול ועדיין היו סייגים כלפי הגיוס לצבא אבל אז הבנתי שכמה שהם זורקים עליי ז** מבחינת ההתנהלות שלהם מולי ככה אני זורק עליהם וזה הרגע בו החלטתי סופית שאני רוצה לצאת.
בשלב הזה הייתי מטופל אצל פסיכותרפית כבר כמה חודשים, והיה לי כבר מכתב ממנה שהיא אמרה שלגייס אותי יעשה נזק. יאמר לזכותי שאף פעם לא הסתדרתי עם מערכות אז זה היה אחלה רקע, וגם ההתעללויות שעברתי בתיכון, וכו וכו אז יש היגיון בשחרור. כי תכלס, מי שעבר את זה יודע מה זה ויודע שזה לא ירפה ממנו לכל מקום שיילך.

הקיצר, כשהחלטתי שהיה לי נמאס שלחתי מכתב למדור עתודה בו פירטתי על מצבי הנפשי ושאני רוצה לראות קבן וזה, מפה לשם תוך כמה שבועות הייתי אצל קבנית. לפני זה הייתי אצל פסיכיאטרית פרטית והוצאתי מכתב. אז הייתי אצל הקבנית שהפנתה אותי לפסיכיאטר הצבאי שהיה מניאק לא קטן והביא לי קהס 41, שמי שלא יודע זה לישון לילה אחד בבית. ממש עוזר אחשלו.
שלחתי עליו קבילה ועל ההחלטה שלו לקבילות חיילים בנוסף לעוד מכתב מההורים שלי. הלכתי לפסיכיאטרית שוב, הוצאתי עוד מכתב ולאחר מכן הלכתי לפסיכיאטר צבאי שקבע שמשחררים אותי.

בקיצור, הייתי עתודאי בלימודים והשתחררתי, היו לי טרטורים כאלה ואחרים אבל בסופו של דבר השתחררתי על 21. זה לא היה פשוט וצמצמתי פה הרבה אבל זה העיקר

[Golani1]

טוב אז בשעה טובה הנה הסיפור שלי

עוד בעודי מלשב אפשר היה להגיד שהייתי מורעל, התמיינתי לטיס ולדברים בחיל המודיעין, עשיתי יום סיירות ושאפתי גבוה
התגייסתי באוג' 20 לחטיבת גולני והתחלתי טירונות קרבית, מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי, כבר לפני הגיוס היו לי חרדות לגבי הסיכון שבלוחמה וזה רק החמיר עם הזמן. שלא לדבר על הדכאון שהתפתח עצם העובדה שבקושי ראיתי בית ולא היה לי זמן לכלום (אפשר להאשים קצת את הקורונה בזה, מרץ ואוג שסבלו מעוצר יציאות כל יומיים...)

ביום בהיר אחד פניתי למפקד האישי שלי וביקשתי קבן והחלטתי שזהו, לא משנה מה אני יוצא מקרבי. הייתי פשוט כבוי מול כולם, מהחייל המצטיין בפלוגה עם מלא חברים לילד שקט שמתבודד ובקושי מוציא מילה מהפה. ראיתי קבן מהר מאוד וקיבלתי קה"ס 41, הייתי בהלם, הייתי בטוח במינימום אוציא קהס 43 עם כל מה ששפכתי בפניה, מה שיעיף אותי מחוץ לחטיבה לתפקיד יומיות קליל. טעיתי בגדול, מסתבר שבצבא אלא אם כן אתה אובדני שכח מיחס. לדבר ולדבר זו הייתה הטעות ורצו לשבץ אותי בתור טבח, איכשהו לא יודע מי עמד מאחורי זה אבל "סידרו" לי להיות חמליסט בבסיס של החטיבה שזה קצת פחות גרוע מלהיות טבח, יציאות שבוע-שבוע כלומר לסגור כל שבת שניה, שלא לציין את זה שהבסיס בערך 5 שעות נסיעה מבית שלי, כיף עצום!

ביקשתי קבן מהמפקדת שלי ישר איך שהגעתי לבסיס בראיון איתה, בהתחלה לא הייתי סגור אם אני רוצה לצאת מהצבא אבל רציתי לפחות לקבוע פגישה לנסות לקבל תנאים יותר טובים, בקושי הייתה לי אינרטקאציה עם המפקדת שלי ובכלל עם אנשים, הייתי יושב בחדר מטר על מטר לבד ונותן אישורי כניסה ושאר היום מסתגר בחדר. לאט לאט החרדה והדכאון החמירו, הגעתי למצב שאני מפחד מאינטראקציה עם אנשים, הייתי מתלבט אם ללכת לאכול, לפעמים מוותר על מקלחת, בוכה בחדר לפעמים, לא היה לי חברים בבסיס והייתי בודד, האמת דיי מבחירה לא אהבתי את האנשים שם. באיזהשהו שלב זה הספיק לי, החלטתי שאני משתחרר. התחלתי לשאול את המפקדת שלי מה נסגר עם התור לקבן ולמה אני לא רואה אותה, היא אמרה שזה לוקח זמן (עבר כבר חודש בערך בשלב הזה) החלטתי שאני לא מוכן לחכות יותר אז אמרתי לה שהקבנית הקודמת אמרה שאני צריך לראות קבן ביחידה החדשה בדחיפות(לא מה שהיא אמרה באמת) וגם כל פעם שיצא לי לראות את המפקדת שלי נראתי רקוב מבפנים. זה עזר וראיתי קבן שבוע אחרי זה.

ראיתי את הקבנית, פעלתי בדיוק כמו המדריך, בקושי הוצאתי מילים מהפה, הקבנית רצתה להעיף אותי מהחדר ולשלוח אותי לאשפוז (טריק של מערך בריאות הנפש המדהים לזהות מי פייק ומי באמת צריך עזרה) אבל לא זזתי מהכסא ומדי פעם הוצאתי פיסת מידע חדשה, בקושי דיברתי, השיחה הייתה דיי ארוכה כי כל שניה היא הוציאה אותי לבחוץ לעשות שיחות בסוף אחרי בערך 40 דק חזרתי והיא אמרה שהיא קובעת לי תור לפסיכיאטר צבאי שיחליט אם אני כשיר לשרת, היא שלחה אותי לגימלים עד הפגישה והייתי בעננים.

פגישה ראשונה עם פסיכיאטר צבאי
אוקיי אז אני נכנס, לחוץ, מדבר בדיוק כמו אצל הקבנית והוא החליט לא לשחרר אותי, שאל אותי על כדורים ואמרתי שאני לא רוצה, אותו כמובן זה לא עניין והוא דחף לי מרשם ואמר לי לחזור אליו עוד חודש, הייתי בזמן הזה בגימלים.

פגישה שניה עם אותו הפסיכיאטר
חזרתי (לא לקחתי את הכדורים) כשנשאלתי אמרתי שלקחתי ולא עזר, בהתחלה הוא אמר שהרשיון שלי ילקח ולא אוכל להוציא רשיון לנשק (ידעתי שאלו זיבולי שכל אז אמרתי לו שלא אכפת לי) - תגובה של בן אדם בדכאון, שלא אכפת לו מכלום רק שהסבל יגמר. הוא הקליד הרבה והייתי בטוח שזהו המשפט הבא שיצא לו מהפה זה "אני מפנה אותך לוועדה רפואית עם המלצה לפרופיל 21" וזה בדיוק מה שהוא לא אמר...

ניסיתי להתעקש שרע לי ואני לא מסוגל לחזור לבסיס והוא בתגובה אמר לי שאם אפגע בעצמי זה בעיה שלי ואם אני לא מסוגל לחזור שאהיה נפקד מבחינתו
(בעקיפין אמר לי תתאבד לא אכפת לי)

הייתי שבור, גם המפקדת שלי הודיעה לי שאני צריך לחזור לבסיס ושהקבנית רוצה לדבר איתי. הפעלתי את אמא שלי והיא צרחה על כל הסגל הפיקודי שלי שהיא תתבע אותם אם יקרה לי משהו והצליחה להשיג לי שבוע נוסף בבית עד הפגישה שהייתה אמורה להיות לי עם הקבנית.

הגעתי לשיחה איתה, המשכתי באותו קו, אמרתי לה שהיו לי הרבה מחשבות אובדניות ושאני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי, שאני לא רוצה כדורים וכל מה שהפסיכיאטר עשה זה לדחוף לי עוד. היא הבינה (כנראה הצעקות מאמא עבדו יופי) וקבעה לי הפניה חדשה לפסיכיאטר חדש הפעם עם הפניה לשחרור וכמובן עוד גימלים (???הייתי בטוח פעם קודמת היא גם המליצה, אוקיי מוזר אבל לפחות עכשיו יש המלצה)

פגישה שלישית עם פסיכאטר
שלשום ראיתי פסיכאטרית בתל השומר, היא הייתה ממש חמודה אמרתי לה שתמיד לא הסתדרתי ועברתי מספר כיתות ובתי ספר, שלא רציתי להתגייס מלכתחילה ועל כל מה שאני עובר, היא ראתה שהייתי בבית כבר חודשיים וחצי בגימלים ואמרה שבדרך כלל היא הייתה מציעה תפקיד פשוט קרוב לבית יומיות אבל זה גם משהו שדורש השקעה וזה מלא עבודה, וזה לא מה שאני רוצה אז היא לא רוצה להחמיר לי את המצב (פסיכאטרית מותק הלוואי הראשון היה כזה אמפתי) והיא המליצה על פרופיל 21. אני כרגע מחכה לוועדה רפואית ולהשתחרר מהחרא מערכת זאת.

הקטע הדפוק בכל הסיפור שסבלתי בכל שניה, אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי משתחרר, הרגשתי באמת אבוד ושבסופו של דבר לא אצליח להתמודד ואפגע בעצמי, עצוב לי שהייתי צריך ללכת לפי "ספר" מסויים ולפי חוקים מסויימים כדי שיתייחסו אליי, אבל הנה לכם הצבא המדהים שלנו והיחס הרקוב שלו כלפי חיילים, יצאתי מהצבא עם כאבי גב וברכיים ובעיות נפשיות שאני מקווה שלא ימשיכו לכל החיים.

תמיד קינאתי שהסתכלתי על סיפורים של אנשים באינטרנט, איך תוך מפגש אחד השתחררו ורק לי הרגיש כאילו עשו לי דווקא. מהפעם הראשונה שראיתי קבן עד שהשתחררתי לקח בערך 4 חודשים. מתוכם בערך חודשיים וחצי שרציתי להשתחרר. השתחררתי אחרי 7 חודשים של שירות.

בהצלחה לכולם!