הסיפור האישי שלך *מעודכן*

דיונים כלליים

מנהל: newprofile

אורח

הודעהעל ידי אורח » 27 אוגוסט 2006 09:48

שלום לכל החברים בפורום.

בהמשך למה שנכתב כאן , בנוגע לפרסום סיפוריכם האישיים,  הוחלט, לאפשר למי שרוצה לספר את סיפורו האישי.

פרסום הסיפור יהיה באחת מהשיטות הבאות:

"שיטת השאלון" - בו המשתמש יענה על השאלות הבאות (לא מחייב בהרחבה), או יפרט את סיפורו לפי נושאים:

סוג נושאים/שאלות:

לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?

טירונות: / איפה עשית טירונות?

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל?

ההתייחסות של ההורים:

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?

צעדים לשחרור מהצבא:

מבט לאחור:

השלכות, מחירים:

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך:

"השיטה הפתוחה"- בו משתמש מספר את סיפורו האישי ללא שום שאלות ובפורמט פתוח.

כדי להפיץ את הסיפורים אינכם צריכים להירשם לשום שירות כלשהו, תוכלו להיכנס לכאן להוסיף את הסיפור ולשלוח.

הסיפורים יפורסמו באתר 'שטח צבאי' תחת הנושא סיפורים.

בהצלחה!
RAMI72502008-1-24 1:11:55
אורח

הודעהעל ידי אורח » 05 פברואר 2008 17:24

יופי של דבר, כל הכבוד
Shembeatz2008-2-6 1:12:50
אורח

הודעהעל ידי אורח » 06 מרץ 2008 20:38


דווקא עשיתי צבא.
אורח

הודעהעל ידי אורח » 03 מאי 2008 22:07


יש כאן עוד מישהו שמעוניין לספר לי על עצמי?

כעת, לתגובה עצמה:
לא מעינייני אם מישהו נהיה טייס רק כי אבא שלו היה כזה ולא מעינייני אם הוא שלח מכתב על כך. לי אכפת טובת החייל, ולא טובת מי שמנסה לייפות לו את המציאות כדי שייכשל. מה לעשות, כשאתה נכנס לצה"ל אתה מבין שנפלת, ואז אתה מנסה להקים את עצמך. תמשיך לנפנף בכנפיים ולצווח אבל זה לא יעזור. לאנשים היום יש שכל בראש. הם כבר לא תמימים כמו פעם.

דבר שני, מה הקשר לקצינים חובשי הכיפות בצה"ל?
RAMI72502008-5-3 23:13:21
אורח

הודעהעל ידי אורח » 07 יוני 2008 22:04

כיוון שאתם ליברליסטים הדוגלים בדמוקרטיה, הבעת דיעה וחשיבה אחרת, חשבתי שנכון לרשום פה את הסיפור האישי שלי.
לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?- פינטזתי על הצבא. מגיל קטן האמת.

טירונות: / איפה עשית טירונות?צריפין- טירונות 03, קרבית, חצי שנה

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל?- האמת, שהפרופיל שלי בקלות יכל להיות 64 או 72- היה לי תת משקל, אנמיה וכאבי ראש אין סופיים. בשביל לקבל  פרופיל 97, כשנה לפני הגיוס, הלכתי למדקר סיני שהעביר את הכאבים כלא היו, עליתי 5 קילו ובלעתי כדורים לאיזון הברזל.

ההתייחסות של ההורים: גאים. כמו כל הסביבה.

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?(:

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?

צעדים לשחרור מהצבא:כרגע שוקלת חתימת קצונה, הסיפוק והידיעה ש "עשיתי משהו בחיים שלי" גורמים לי לקום עם חיוך על הבוקר.

מבט לאחור:לא מאמינה שעברתי טירונות 03, ושאני קמה כל יום בארבע והולכת לשון ב12.

השלכות, מחירים:חיים טובים יותר, התפקחות, הכרתי אוכלוסיות ואנשים שלמדתי מהם המון ולא הייתי נכספת אליהם לולא התפקיד, לקיחת אחריות אישית וקולקטיבית, אהבת האדם, איכפתיות, ערך החברות, הקבלה שבתרומה...זה על קצה המזלג.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך: הזדמנות להאדרה עצמית, יש לכם הזדמנות לקחת חלק בדבר שמעצב כל כך את החברה הישראלית. אם את כשירים, ראו בצה"ל כמקפצה אל "אני" טוב יותר.
אורח

הודעהעל ידי אורח » 13 ספטמבר 2008 22:04

לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס? - חשבתי על הצבא מגיל יחסית קטן, אולי זה המשיכה לרובים ולשטויות כאלו ואולי לא. מה עשיתי לפני הגיוס?- עבדתי ולמדתי כמו כל נער של היום אני מאמין.

טירונות: / איפה עשית טירונות? - טירונות התחלתית בנח"ל כחלק מ "סדר היום" של היחידה ולאחר מכן ביחידה קרבית חיל הים 21 חודשים.

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל? - לא הורדתי פרופיל.

ההתייחסות של ההורים: - גאווה, הבנה, כבוד, ועידוד בעיקר.

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר? - לא השתחררתי בשיטת הקב"ן הידוע, השתחררתי בערך בגיל 22 פלוס מינוס, כרגע חייל במיל'.

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות? - לא היו שום התלבטויות כלשהם.
צעדים לשחרור מהצבא: - לא היו.

מבט לאחור: - חוויה, הרגשת סיפוק, למידה על החיים, תרומה ועוד ועוד.

השלכות, מחירים: - לא ראיתי הרבה בית כולל חברים והורים ואחים, בכל זאת אני לא מתחרט, שני חברים שלי מהגן נפצעו בפעילות מבצעית, זה אולי הדבר היחיד.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך: - אני יודע שהצבא לפעמים לא מתחשב וכו, בסך הכל יש מטרה אחת - ואתם יודעים אותה, תרימו את הראש, תשמחו ותחייכו, והשאר היסטוריה.
jewish_soldier2008-9-18 15:18:35
אורח

הודעהעל ידי אורח » 24 ספטמבר 2008 19:29

לפני הגיוס : למדתי בבית ספר צבאי ,שם האכילו אותנו בשקרים כגון:
יום אחד ניכנס נגד לכיתה והתחיל לשטוף לנו את המח:"הפלשתינים הם נוודים והם הגיעו לפה מכל מיני מדינות"
בהתחלה שתיפת המח לא השפיע עלי אבל אם הזמן והשהות אם חברי לכיתה שלא אהבו שמאלנים במיוחד,שטיפת המח השפיע עלי מאוד חזק.
טירונות:02 בניצנים,כבר אז ראיתי כמה הצבא בזיוני ומגעיל.כל הטירונות הייתה אנרכיה מוחלטת והמפקדות המיסכנות לא הצליחו להישתלט על חבורת הערסים שעשו ככל העולה על רוחם.זכור לי במיוחד חייל שבהתחלה היתנדב לכל משימה,עם הזמן כשהמפקדים היו צריכים מישהוא לעבודה מגעילה כלשהיא כמו ריקון פחים,אוטומטית היו מנדבים אותו.
הורדת פרופיל:לא הורדתי הישתחררתי 97
ההתייחסות של ההורים:לחץ מטורף להישאר בצבא.
מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר:לצערי שירתתי שרות מלא
מבט לאחור:הטעות הכי גדולה של החיים שלי,בשנה הראשונה ניסיתי להיתאבד את השנתיים הבאות בקושי שרדתי,יצאתי שבר כלי מהצבא.זכורה לי שיחה אם הקצין שלי בה אמרתי:"אני רוצה לתרום למדינה,הקצין צחק לי בפנים"
השלכות, מחירים:יצאתי לאזרחות וראיתי שאף אחד לא סופר אותי,עבדתי במפעל אם מלא אנשים שלא שירתו והרגשתי אידיוט שכימעט נתתי את החיים שלי לצבא המגעיל הזה.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך:תישתחררו ,הצבא לא שווה כלום
 
 
אורח

הודעהעל ידי אורח » 12 אוקטובר 2008 19:31

הסיפור שלי פשוט מאוד:

מאז ומתמיד חשתי משיכה חזקה ובלתי מוסברת כלפי פרופיל 21 וסלידה מחיילים וממדים.
הצבא זימן אותי ועשה לי בדיקות וראיונות והפלא... אני מושלמת בישביל 21!

אני+ פרופיל 21= אהבה לנצח!
אני מציעה לכולם לעשות חגיגה בכל 21 לחודש!
אורח

הודעהעל ידי אורח » 12 אוקטובר 2008 19:37

Blank Infinity כתב:הסיפור שלי פשוט מאוד:

מאז ומתמיד חשתי משיכה חזקה ובלתי מוסברת כלפי פרופיל 21 וסלידה מחיילים וממדים.
הצבא זימן אותי ועשה לי בדיקות וראיונות והפלא... אני מושלמת בישביל 21!

אני+ פרופיל 21= אהבה לנצח!
אני מציעה לכולם לעשות חגיגה בכל 21 לחודש!

אני אוותר, תשמרי את התענוג לעצמך. במילא לא צריך עוד אחת כמוכך על הראש, כל המוסיף גורע.
telaviv_fff
הודעות: 6
הצטרף: 16 מרץ 2009 00:24
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי telaviv_fff » 19 מרץ 2009 00:56

לפני הגיוס : - או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
בעיקר עשיתי חיים ויצאתי לבלות הרבה, משאני נוהג לעשות כל חיי .

טירונות : - איפה עשית טירונות?
מחנה 80 .

הורדת פרופיל : - איך הורדת פרופיל?
לא הורדתי פרופיל, מהצו הראשון ועד לשחרור שלי (קבלת הפטור לפני שבועיים) היה לי פרופיל 97 .

ההתייחסות של ההורים :
כמו כל הורה של חייל אני מניח, לא קיבלו את זה בעין טובה .

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?
מאותו הרגע שפעם ראשונה רגלי דרכה בכלא צבאי .

התלבטויות : מה היו ההתלבטויות?
שום התלבטויות, מטרה אחת עמדה לנגד עייני, לעשות בכל יכולתי להשתחרר מצה''ל .

צעדים לשחרור מהצבא:
סירובי פקודה, עריקות של 360 יום, 5 חודש כלא .
ועדת אי-התאמה, פרופיל 24, התנהגות רעה וחמורה :)))

מבט לאחור: שמח שעשיתי את מה שעשיתי, כל דבר שקורה הוא לטובה, ולמדתי את זה במזמן היותי חייל !!

השלכות, מחירים:
שום מחיר, אני אזרח חופשי ומאושר כמו ציפור =)))

מילה חמה לחיילים: - עצה למשוחררים שבדרך:
משמשרת כל הכבוד לו, כל אחד והחיים האישיים .
בפני הלוחמים אני לגמרה מוריד את הכובע.

כאלה שמנסים להשתחרר והמערכת מעיקה עליהם, אל תתייאשו, תלחמו, תעמדו על שלכם, אל תוותרו,
בסופו של דבר כולם ישתחררו, להיות אופטימי וחייכן כל הזמן, הכי חשוב :)) , בהצלחה לכולם !!
THUG LIFE
הודעות: 75
הצטרף: 18 פברואר 2009 19:09
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי THUG LIFE » 29 מרץ 2009 10:49

telaviv_fff כתב:לפני הגיוס : - או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
בעיקר עשיתי חיים ויצאתי לבלות הרבה, משאני נוהג לעשות כל חיי .

טירונות : - איפה עשית טירונות?
מחנה 80 .

הורדת פרופיל : - איך הורדת פרופיל?
לא הורדתי פרופיל, מהצו הראשון ועד לשחרור שלי (קבלת הפטור לפני שבועיים) היה לי פרופיל 97 .

ההתייחסות של ההורים :
כמו כל הורה של חייל אני מניח, לא קיבלו את זה בעין טובה .

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?
מאותו הרגע שפעם ראשונה רגלי דרכה בכלא צבאי .

התלבטויות : מה היו ההתלבטויות?
שום התלבטויות, מטרה אחת עמדה לנגד עייני, לעשות בכל יכולתי להשתחרר מצה''ל .

צעדים לשחרור מהצבא:
סירובי פקודה, עריקות של 360 יום, 5 חודש כלא .
ועדת אי-התאמה, פרופיל 24, התנהגות רעה וחמורה :)))

מבט לאחור: שמח שעשיתי את מה שעשיתי, כל דבר שקורה הוא לטובה, ולמדתי את זה במזמן היותי חייל !!

השלכות, מחירים:
שום מחיר, אני אזרח חופשי ומאושר כמו ציפור =)))

מילה חמה לחיילים: - עצה למשוחררים שבדרך:
משמשרת כל הכבוד לו, כל אחד והחיים האישיים .
בפני הלוחמים אני לגמרה מוריד את הכובע.

כאלה שמנסים להשתחרר והמערכת מעיקה עליהם, אל תתייאשו, תלחמו, תעמדו על שלכם, אל תוותרו,
בסופו של דבר כולם ישתחררו, להיות אופטימי וחייכן כל הזמן, הכי חשוב :)) , בהצלחה לכולם !!



חחחח... להשתחרר על אי התאמה בימינו... באמת כל הכבוד

איפה ישבת ומתי?
telaviv_fff
הודעות: 6
הצטרף: 16 מרץ 2009 00:24
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי telaviv_fff » 29 מרץ 2009 18:38

THUG LIFE כתב:
telaviv_fff כתב:לפני הגיוס : - או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
בעיקר עשיתי חיים ויצאתי לבלות הרבה, משאני נוהג לעשות כל חיי .

טירונות : - איפה עשית טירונות?
מחנה 80 .

הורדת פרופיל : - איך הורדת פרופיל?
לא הורדתי פרופיל, מהצו הראשון ועד לשחרור שלי (קבלת הפטור לפני שבועיים) היה לי פרופיל 97 .

ההתייחסות של ההורים :
כמו כל הורה של חייל אני מניח, לא קיבלו את זה בעין טובה .

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?
מאותו הרגע שפעם ראשונה רגלי דרכה בכלא צבאי .

התלבטויות : מה היו ההתלבטויות?
שום התלבטויות, מטרה אחת עמדה לנגד עייני, לעשות בכל יכולתי להשתחרר מצה''ל .

צעדים לשחרור מהצבא:
סירובי פקודה, עריקות של 360 יום, 5 חודש כלא .
ועדת אי-התאמה, פרופיל 24, התנהגות רעה וחמורה :)))

מבט לאחור: שמח שעשיתי את מה שעשיתי, כל דבר שקורה הוא לטובה, ולמדתי את זה במזמן היותי חייל !!

השלכות, מחירים:
שום מחיר, אני אזרח חופשי ומאושר כמו ציפור =)))

מילה חמה לחיילים: - עצה למשוחררים שבדרך:
משמשרת כל הכבוד לו, כל אחד והחיים האישיים .
בפני הלוחמים אני לגמרה מוריד את הכובע.

כאלה שמנסים להשתחרר והמערכת מעיקה עליהם, אל תתייאשו, תלחמו, תעמדו על שלכם, אל תוותרו,
בסופו של דבר כולם ישתחררו, להיות אופטימי וחייכן כל הזמן, הכי חשוב :)) , בהצלחה לכולם !!



חחחח... להשתחרר על אי התאמה בימינו... באמת כל הכבוד

איפה ישבת ומתי?


כלא 4, פלוגה ג' 100 יום, 20 יום פלוגה ד', ישבתי מתחילת אוקטובר 08 עד לתחילת פברואר 09.
ועוד חודש לפני משהו כמו שנה וחצי, שבועיים כלא 4 פלוגה א', שבועיים כלא 6 פלוגה א'.
THUG LIFE
הודעות: 75
הצטרף: 18 פברואר 2009 19:09
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי THUG LIFE » 29 מרץ 2009 19:18

telaviv_fff כתב:
THUG LIFE כתב:
telaviv_fff כתב:לפני הגיוס : - או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
בעיקר עשיתי חיים ויצאתי לבלות הרבה, משאני נוהג לעשות כל חיי .

טירונות : - איפה עשית טירונות?
מחנה 80 .

הורדת פרופיל : - איך הורדת פרופיל?
לא הורדתי פרופיל, מהצו הראשון ועד לשחרור שלי (קבלת הפטור לפני שבועיים) היה לי פרופיל 97 .

ההתייחסות של ההורים :
כמו כל הורה של חייל אני מניח, לא קיבלו את זה בעין טובה .

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?
מאותו הרגע שפעם ראשונה רגלי דרכה בכלא צבאי .

התלבטויות : מה היו ההתלבטויות?
שום התלבטויות, מטרה אחת עמדה לנגד עייני, לעשות בכל יכולתי להשתחרר מצה''ל .

צעדים לשחרור מהצבא:
סירובי פקודה, עריקות של 360 יום, 5 חודש כלא .
ועדת אי-התאמה, פרופיל 24, התנהגות רעה וחמורה :)))

מבט לאחור: שמח שעשיתי את מה שעשיתי, כל דבר שקורה הוא לטובה, ולמדתי את זה במזמן היותי חייל !!

השלכות, מחירים:
שום מחיר, אני אזרח חופשי ומאושר כמו ציפור =)))

מילה חמה לחיילים: - עצה למשוחררים שבדרך:
משמשרת כל הכבוד לו, כל אחד והחיים האישיים .
בפני הלוחמים אני לגמרה מוריד את הכובע.

כאלה שמנסים להשתחרר והמערכת מעיקה עליהם, אל תתייאשו, תלחמו, תעמדו על שלכם, אל תוותרו,
בסופו של דבר כולם ישתחררו, להיות אופטימי וחייכן כל הזמן, הכי חשוב :)) , בהצלחה לכולם !!



חחחח... להשתחרר על אי התאמה בימינו... באמת כל הכבוד

איפה ישבת ומתי?


כלא 4, פלוגה ג' 100 יום, 20 יום פלוגה ד', ישבתי מתחילת אוקטובר 08 עד לתחילת פברואר 09.
ועוד חודש לפני משהו כמו שנה וחצי, שבועיים כלא 4 פלוגה א', שבועיים כלא 6 פלוגה א'.



וואלה איזה קטע. אני ישבתי בכלא 4 בנובמבר-דצמבר 08. בג' ישבתי איזה 12 יום בג' 4 ואת שאר הזמן העברתי בא'. באיזה מחלקה בג' ישבת?
THUG LIFE
הודעות: 75
הצטרף: 18 פברואר 2009 19:09
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי THUG LIFE » 29 מרץ 2009 20:58

telaviv_fff כתב:ג-3


מה נסגר בסוף עם גרגורי בצינוק? הוציאו אותו מהצבא בסוף?
777

Re:

הודעהעל ידי 777 » 12 אפריל 2009 14:42

אורח כתב:כיוון שאתם ליברליסטים הדוגלים בדמוקרטיה, הבעת דיעה וחשיבה אחרת, חשבתי שנכון לרשום פה את הסיפור האישי שלי.
לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?- פינטזתי על הצבא. מגיל קטן האמת.

טירונות: / איפה עשית טירונות?צריפין- טירונות 03, קרבית, חצי שנה

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל?- האמת, שהפרופיל שלי בקלות יכל להיות 64 או 72- היה לי תת משקל, אנמיה וכאבי ראש אין סופיים. בשביל לקבל  פרופיל 97, כשנה לפני הגיוס, הלכתי למדקר סיני שהעביר את הכאבים כלא היו, עליתי 5 קילו ובלעתי כדורים לאיזון הברזל.

ההתייחסות של ההורים: גאים. כמו כל הסביבה.

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?(:

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?

צעדים לשחרור מהצבא:כרגע שוקלת חתימת קצונה, הסיפוק והידיעה ש "עשיתי משהו בחיים שלי" גורמים לי לקום עם חיוך על הבוקר.

מבט לאחור:לא מאמינה שעברתי טירונות 03, ושאני קמה כל יום בארבע והולכת לשון ב12.

השלכות, מחירים:חיים טובים יותר, התפקחות, הכרתי אוכלוסיות ואנשים שלמדתי מהם המון ולא הייתי נכספת אליהם לולא התפקיד, לקיחת אחריות אישית וקולקטיבית, אהבת האדם, איכפתיות, ערך החברות, הקבלה שבתרומה...זה על קצה המזלג.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך: הזדמנות להאדרה עצמית, יש לכם הזדמנות לקחת חלק בדבר שמעצב כל כך את החברה הישראלית. אם את כשירים, ראו בצה"ל כמקפצה אל "אני" טוב יותר.



את חיה באשליות ובכלל לא התגייסת מותק.
888

Re:

הודעהעל ידי 888 » 12 אפריל 2009 14:44

8
אורח כתב:לפני הגיוס : למדתי בבית ספר צבאי ,שם האכילו אותנו בשקרים כגון:
יום אחד ניכנס נגד לכיתה והתחיל לשטוף לנו את המח:"הפלשתינים הם נוודים והם הגיעו לפה מכל מיני מדינות"
בהתחלה שתיפת המח לא השפיע עלי אבל אם הזמן והשהות אם חברי לכיתה שלא אהבו שמאלנים במיוחד,שטיפת המח השפיע עלי מאוד חזק.
טירונות:02 בניצנים,כבר אז ראיתי כמה הצבא בזיוני ומגעיל.כל הטירונות הייתה אנרכיה מוחלטת והמפקדות המיסכנות לא הצליחו להישתלט על חבורת הערסים שעשו ככל העולה על רוחם.זכור לי במיוחד חייל שבהתחלה היתנדב לכל משימה,עם הזמן כשהמפקדים היו צריכים מישהוא לעבודה מגעילה כלשהיא כמו ריקון פחים,אוטומטית היו מנדבים אותו.
הורדת פרופיל:לא הורדתי הישתחררתי 97
ההתייחסות של ההורים:לחץ מטורף להישאר בצבא.
מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר:לצערי שירתתי שרות מלא
מבט לאחור:הטעות הכי גדולה של החיים שלי,בשנה הראשונה ניסיתי להיתאבד את השנתיים הבאות בקושי שרדתי,יצאתי שבר כלי מהצבא.זכורה לי שיחה אם הקצין שלי בה אמרתי:"אני רוצה לתרום למדינה,הקצין צחק לי בפנים"
השלכות, מחירים:יצאתי לאזרחות וראיתי שאף אחד לא סופר אותי,עבדתי במפעל אם מלא אנשים שלא שירתו והרגשתי אידיוט שכימעט נתתי את החיים שלי לצבא המגעיל הזה.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך:תישתחררו ,הצבא לא שווה כלום
 
 


כל כך נכון...
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 26 אפריל 2009 18:27

:lol: [/[b][size=150]b]

שלום לכולם!

אני נגד הישתמטות נגד אזרחים העושים חוק לעצמם

אבל צדק חייב ושוויון להיות

וכל הכבוד לצה"ל ללוחמים למפקדים שעומדים יום יום במשימה הקשה

לשלומנו וביטחוננו מגיע להם חיבוק וכל האהבה בעולם!

למשפחות השכולות תודה על שבזכות מגש הזהב של חיי בניהם קמה וחיה

ובועטת המדינה וגם כולכם יכולים בזכות קורבנם הכבד לפעול!

חבל שצעקתכם אינה נגד מי שבמימסד מוביל הישתמטות מקום המדינה

פרזיטים המחזיקים דירות רכבי פאר תחנות רדיו יושבים בכנסת מקבלים הון עתק

לא משלמים מיסים לימודים בחינם עזרות חבילות ומה לא כי הם קוראים לעצמם

"תורתם אומנותם" אכן זו אומנות הישתמט וכבוד הרמטכל מסכים עם זה

כי אלו הסכמים !איזה הסכם צודק היא הפליה בוטה

לטובת חלק מהאוכלוסיה שמסתובב בראש מורם תוקף תובע אוטובוסים מיוחדים גם בנוסף לשאר שירותי החינם ומקבל למה לא חוקקו שהם גם לא יכנסו לדירתם יחד עם האישה והבנות כי אסור? למה מותר להם להיכנס למיטה עם אישה זה בסדר? למה לא ניכתב בראשי חוצות שהנאצים הפרידו בין נשים לגברים והוליכו את הנשים והילדים למישרפות כאשר ניצלו את הגברים לעבודת פרך וןכאן הגברים גם לא עובדים ומקבלים מכל כיוון להיסתובב לזרוק אבנים לתקוף וצה"ל לא עוצר אותם את אלו שפעילים נגד המדינה נגד חייליה נגד ביטחונה ומקבלים סכומי עתק וגם כוללים שאינם קיימים ממומנים כבר ראינו !! היכן הצדק היכן כבוד הרמטכל למי איכפת הסכמי בן גוריון הוא לא חתם שחצי מדינה תישתמט בהסכם וכמה שלא רוצים לרמות שהם כביכול אברכים כי אם אלו פה היו מצהירים שהם דתיים ועושים מפגשי תפילות ולא משרתים הצבא לא היה כלל חוקר ועוקב אחריהם ולא עוצרם
זו שערוריה ובושה לעניות דעתי לצה"ל שרודף כמה קשקשנים
ומשחרר ומעודד הונאה שכביכול תורתם אומנותם וזה בסדר?
איך המשטרה רודפת ונותנת יד נגד כמה קשקשנים שאילמלא הייתם מפרסמים מי היה ניכנס לפה אולי נוער שאינו מקבל כל יחס רק תביעות כשרואה מה נעשה בכנסת ובממשלה וברשויות ובכל מקום כשבכירים שמקבלים את כל החברות מכספי ציבור מממנים יאכטות מטוסים בילויים ומה לא כאשר כל פרוטקציונר לא נוגעים בו בנים של מבלים בחו"ל לא משרתים
אותם לא עוצרים ביתם לא פורצים וגיבורים על כמה ילדים קשקשנים שאני חושבת שרוב אלו שצועקים פה ביכלל כן משרתים ומוכנים למען המדינה לתת את הנשמה

צה"ל עוקב פורץ ומנצל את כוחו נגד אנשים ששירתו ומשרתים ואוהבים את המדינה אם יש למישהוא שם כוח ורוצה להתעלל במישהוא בתם כך משנים פרטים במחשבי צהל תוקפים פורצים בתים חודרים למחשבים מצוטטים לטלפון עוקבים אחרי אנשים
האם בשביל זה המדינה מעבירה לכבוד הרמטכל הון עתק? כאשר חייל זקוק לנעלים מיוחדות והוא קורע את התחת ולוחם ומוכן להכול עובר שיבעת מדורי הגיהנום נתבע לקנות לבד גם אם
בביתו אין ללחם ! הוא ניתבע למילואים גם אם בביתו אין מים זורמים
ואין לו איך לכבס את הבגדים בשובו ואין לו איך להיתרחץ למי בצהל איכפת אבל לפרוץ לבית אמו החולה להתעלל להרוס לבזות ממהרים לעקוב להכניס לבית סוהר להעלות למישפט לאיים על חייו אם לא יודה שיוחזק עד קץ הימים על לא עוול לנסות לרוצחו בבית הכלא הצבא ולהשתיק הכול
לגרום לו נזק רפואי לכל החיים ואז שוב לא לזמנו מילואים כדי שיוכלו שוב להתעלל ואת זה כבוד הרמטכל מסרב לחקור ופניתי אליו אין סוף מה שנעשה אצלו בלישכה על ידי הקצינים ואצל קצין עריקים ובבית המשפט הצבאי ביפו הגיע הזמן שיחקור ואת הנעשה בכלא 4 בו מתעללים בילדים מנסים לרצוח אזרחים גונבים רכוש שמועבר להם וכל זה עדות ותצהיר כאן ואשמח להעיד בפוליגרף וגם מי שניפגע שאינו הכותב מוכן הוא יודה שם בבית המשפט שהוא גם הרמטכל אם יעבור את שהעברתם אותו ויאויים כמו שאויים ביום המישפט על לא עוול והפושעים לא הגישו את המסמכים שמהם והיו בידי הצבא שהוא העביר אותם הוכחות שמי שהעליל על הבחור הוא הפושע וסירבו לחקור החזיקו אותו בבידוד באיום עם קשיי נשימה שאם לא יודה ירצח ממש כך ואת זה ניסו בצע לו אז היה מודה שהוא הוא הרמטכל אם היה כך עובד התעללות ואדם ישר צודק אזרח למופת ששירת באהבה קרע את התחת הלך למילואים גם כשבבית אימו לא היה מה לאכול לא היו מים לא הישתמט מה שעוללתם לאמו ללא צו ללא כל מיסמך בסרוב להוכיח הכול מתועד מוקלט וחלק מצולם וסירוב לחקור צדק בבית משפט ואתם שוב עוצרים ילדים קשקשנים?
כשמאות אלפי פרזיטים משוחררים ומקבלים תקציבי עתק ראו מה אתם עושים הישתץגעתם? מה יוצא מזה הינה אני כותבת כאן ואילמלא הרעש לא הייתי ביכלל מגיבה
כי אני מתה ומשפחתי על צהל על מפקדיו הטובים על רמטכליו אבל תובעים צדק צהל טוב שלא ינצל כוח שררה כמו שעשה נגדנו ומה אתה מצפה כבוד הרמטכל שאני היום אצעק לא לשרת כי כך נוהגים במי שכן משרת במי שמוכן לתת נפשו למען המדינה שלו? מי שבא ממשפחה לוחמת שכל משפחתו הושמדה בתאי גזים על ידי הנאצים שהוריו היו לוחמים פרטיזנים משחררי מחנות ריכוז ועוד ויש על כך הוכחות ובערוב ימיו הלוחם המהולל נישדד על ידי עובדי רווחה ניזרק מביתו בעזרת שופטת מושחתת הרכוש חציו ניגנב כי יש כוח לעובדי רווחה פושעים שלא עוזרים למי שזכאי אבל פועלעים בשיתוף כדי לעשוק לקחת המעט שיש לאנשים וההשתקה והמישטרה לא חוקרת לא עוצרת רוצחים ממש וכאן ילדים קשקשנים מוכח מה נעשה כדי לעקוב אחריהם כדי למנוע מהם פטפטת שמה עוזה?

מי שאוהב את המדינה לא ישתמט שהם יקשקשו כמה שרוצים!
מי שאוהב את המדינה מעריך ומת על צה"ל ועל מפקדיו
אז מה הועיל המעשה שלכם כבוד רמטכלנו היקר. מה עוזר המעשה שלכם
כבוד שר המשטרה ומפכלו? כוח ואמצעים נגד פשע ופושעים ואויבים מבוזבז על כמה קשקשנים שצודקים בצעקה אם משחררים מאות אלפים מה הם כמה קשקשנים? לא קראתי פה הכול נכון יש לאנשים השקפותץ שונות וטוב שכך אבל סתימת פיות האם היא המעשה הנכון?
לא כאשר אמצעים יקרים מבוזבזים על מי שאינו מסוכן למדינה ומהם איני רואה כל סכנה אחרת לא היו מעלים הכול למחשבים ולא צועקים -ומה כבר אסור להביע דעה? ולדתיים מותר לקרוא בריש גלי לא לשרת ולקחת כספי מדינה וכל טוב וזה איש לא עוצר לא עוקב לא חוקר

בערב יום הזיכרון וערב העצמאות עצוב לי שכך!
כבוד הרמטכל אני קוראת לך לקבל אותי לשיחה ולחקור את טענותי כי אילמלה הפשעים שבוצעו נגדנו הרי לא הייתי אומרת מילה והאם האמת לשחיתות היא פשע שעליו אתה עוצר בני אדם פורץ ביתם מבזה אותם על כי שלחו ילדיהם לשרת על כי ללא לחם לא הישתמטו לא ישבו בבית לא פעלו נגד למרות שהמדינה לא עזרה בפרוטה שני ילדים שירתו בקרבי לא התבכיינו ואם היה צריך לסייע מה לא העברתם אותנו חרפה ובושה כאשר מעי שאכן משתמט מקבל כבוד מלכים ראינו מה עולו תפילותיו מילחמות וחוסר גשם ובשביל העונש שאלוהים מעניש את כולנו עקב מעלליהם ופשעיהם אתם פוטרים אותם משירות ופה כמה קשקשנים נעצרים נעקבים
איך אתה כראש המטה אדם חכם מעל ומעבר וחבורת חכמים מוכשרים שמנהלים את קיומנו בעצןם במדינה נותנים יד למעשה כזה מביש מעקב מעצר לא אחרי בוגדים לא ארחי עבריינים סתם חבורת קשקשנים שמצאו יחד מטרה ואחווה והבדידות והצרות איחדו ביניהם אז מה אתה עושה מוסיף להם חומר לטיעונים? הייתי מחבקת אותכם לו מצאתם דרך חכמה להגיע אליהם לשכנעם לפעול למען המדינה הם גם היו מטטאים רחובות באהבה אז לא לוחמים שינקו בסיסיםאו ייצרו מען המדינה בתמורה והבושה שאתה רמטכלי היקר נותן יד למעקב ולמעצר צעירים שהוכיחו שהם הצליחו להוציא אתכם מהכלים שהם חכמים מכם?? אז הם ישבו אז הם ימשיכו ואתם תשפכו שמן יקר למדורה כבויה ותלבו אש למה? האם זו האסטרטגיה החכמה או כמו כשלים אחרים מקשיבים הייתי מכנה אותם בשם את אלו שהובילו למהלך המטומטם הזה
קום היה מצביא ותוכיח שיש דרך ומוח ולהפוך את הילדים הללו לחבורת לוחמים אז לא בדה הקרב לטובת המדינה הם מוכשרים הם טובים הם הלב והנשמה של המדינה ומעצר בטח לא יהפכם טובים יותר אלא כועסים וכעס מביא רע לכולנו ולצה"ל-אסור לצבא לפעו מנקמנות ומכעס וזו הדוגמא!
אם אינך יודע איך קרא לי ואעזור לך באהבה!
אשמח לקבל תשובה אפילו כאן או שתימצא דרך למצוא אותי כמו שחדרתם לי מחשב ומחקתם את שכתב לי הרב אלוף הממונה על כוחות המילואים-רק לא חשבתם שיש לי עותקים של הכול ותסבירו איך הכול נימחק למוחורת איך חדרתם לי למחשב על מה ומה וזה לא פשע חמור כי לכם מותר הכול? תסביר לי למה פניה למצח ולמשטרה צתבאית לא פתחה חקירה לא תשובה? מה נעשה אצלך שם בצבא על גב ציבור והב ישר משרת?
בהמון הערכה ואהבה אבל בתביעה לצדק ושמירת חוק ומחשבה תחילה מביאה רק ברכה ומה שנעשה בכוח ברוע בניצול כוח שררה ורמאות מביא כעס שינאה שמכה בסוף בכם
וזה הדבר האחרון שאני הייתי רוצה צה"ל הוא לב המדינה ידיה ורגליה ללא לב וידיים ורגליים אין חיים אבל המוח חייב לפעול 100% אחרת גם הלב הידיים והרגליים לא יבצעו מטרתם
והנזק יהיה רב מהווח! ותחשבו על זה ואני ממתינה שכבודו יזמין אותי דחוף
אז ידעו כולם שצה"ל עושה הכול שיהיה צדק וחוק!
שאלוהים ישמרכם ויברככם וכך את כל המדינה הקטנה שלנו!
אוהבת תמיד אוהבת ל.
[/size]
עודד
הודעות: 14
הצטרף: 30 אפריל 2009 17:48

Re:

הודעהעל ידי עודד » 04 מאי 2009 09:24

היחסים הקצרים שלי עם הצבא:

למדתי בתיכון בקיבוץ עין שמר בתור ילד חוץ, מקום שזכור לי בצורה די מופלאה בסך הכל - מדשאה אחת ענקית עם כמה קרוואנים בתור כיתות ואוירה של ראש פתוח. בסביבות כתה י"א התחלתי לפתח מודעות מוסרית, זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים, הוצאתי עיתון פילוסופיה בבית ספר, הייתי פעיל בכמה מאבקים חברתיים. פה ושם נתקלתי בחומות של אטימות, אבל לקראת סוף התיכון הרגשתי שאני מתחיל להתבגר נפשית ושהצבא מתחיל לסגור עלי - מה שלא שינה את הנחישות שהיתה לי דאז להתגייס לצבא, להתקדם כמה שיותר ו"לשנות מבפנים". האמנתי בצבא בתור כור היתוך חשוב ובתור במה דרכה אפשר לבצע שינוי חברתי משמעותי בחברה. בכל מקרה, אחרי שהגיעה המנילה, החלטתי לדחות שירות וללכת לשנת שירות כדי שיהיה לי זמן להסגר על עצמי, ולעשות זאת במסגרת של עבודה קהילתית והתנדבותית.

אז דחיתי שירות ועשיתי שנת שירות במכינה קדם צבאית בירושלים, "בית ישראל". המכינה מיוחדת למדי, בעיקר בגלל שהיא לא מתעסקת בהכנות לצבא אלא מרוכזת סביב עבודה קהילתית במרכז הקליטה בגילה, כמו גם הרבה מפגשי תרבות ופילוסופיה, גם בגלל שהיא מכינה של דתיים וחילונים ביחד, מה שמוטט הרבה מאוד קירות ופתח לי את הראש לגבי אנשים דתיים (נפלאים אחד-אחד) שעד אז היו די זרים לי, ובעיקר בגלל האוירה הנינוחה והליברלית והתחושה שיקבלו שם כל דעה ואידיאולוגיה. בתור צעיר בן 18 עם הרבה על הראש, הרגשתי שם בבית.

כשנגמרה השנה, אינתיפאדת אל אקצה היתה בשיאה, ובדרך-לא-דרך, הגעתי חודשיים לפני תאריך הגיוס לראיון אישי בבסיס צריפין עם ראש אכ"א דאז, אלוף אלעזר שטרן. ידעתי שמדובר במעמד מיוחד ולכן לא רציתי לבזבז זמן. ניהלנו שיחה קצרה, על הצבא, מה שהוא עושה, הלוחמה בשטחים - הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בצבא. לא היתה לי תשובה, הבהרתי בעיקר מה אני לא רוצה. השיחה נהיתה די אמוציונלית ונסערת, בתור בן 18 מבולבל קיבלתי בעיקר הנהונים במקום תשובות, כאילו הוא מחכה לשמוע ממני איך אני מתכוון לפתור את זה בשבילו במקום שהוא יפתור את זה בשבילי, וזה לא עשה לי טוב. כשלא הגענו לשום מקום, הוא הפסיק את השיחה באמצע ועבר לעיין בתיקים של "בני מיעוטים" שרצו להתנדב לשירות - לא הבנתי מה הקטע, ניהלתי איתו שיחה רצינית, והוא אולי ניסה לעורר בי מוטיבציה? זה נראה לי קצת שטחי - אדם שמעיין ב"כל מקרה לגופו" עבר על תיקים וסימן וי. כאילו הוא ניסה לומר, "הם עושים כל מה שהם יכולים כדי לשרת, מה איתך?". בכל מקרה, חזרנו לשיחה ובסופה, הוא סיכם את זה בכך ש"יש מקום לאנשים כמוני בצבא" ושהוא שולח אותי ל"עזרה מקצועית". החזרתי מבט סקפטי ושאלתי ישר, "אתה מתכוון לקב"ן?" - הוא ענה, "כן, זה המונח המקצועי". האמת היא, יצאתי משם יותר מבולבל ממה שנכנסתי. אבא שלי פעל במרץ כדי להשיג את הפגישה הזאת כדי לוודא שהשירות שלי יעמוד בקו אחד עם העקרונות שלי, שלא אשרת בשטחים, ויצאתי מהפגישה עם הפנייה לקב"ן מראש אכ"א - אדם שהשרה רושם שהוא מאוד מעניין, חד, משכיל, אבל לא מעוניין להחזיק אותי בצבא בשום צורה - על התפקיד ההיסטורי שלו במאבק ב"תופעת המשתמטים" לא ידעתי, ופרופיל חדש היתה מוכרת לי אבל לא פניתי לארגון בשום צורה. הרגשתי קצת כאילו נזרקתי מכל המדרגות של הצבא. כאילו ניסיתי למצוא מקום, אבל נגמר הזמן והמשאבים לטפל בי, אז אני בעצם בדרך החוצה.
התקשרתי לאבא שלי בטלפון ציבורי שהיה בבסיס וסיפרתי לו מה קרה. הוא התייחס לזה בהומור, אבל גם בחוסר אמונה שזה מה שבעצם קורה.

מאותו רגע, דברים קרו מאוד מהר. תוך שבוע היתה לי פגישה עם קב"נית בלשכת הגיוס בחיפה. הגעתי לבד, היא היתה סימפטית ומאוד רצתה לעזור לי, אבל עם הנחתה כמו שלי והסרקזם שדבר בי והתפרץ למימדים חדשים - רציתי למצוא לעצמי מקום ולכאן שולחים אותי? היא המליצה לשחרר אותי. מכאן והלאה, כבר לא התנגדתי והחלטתי שאני לא רוצה להתגייס.
את מסלול הפסיכיאר והועדה עברתי עם ההורים, בצורה ממש אוטומטית, כולם המליצו לשחרר אותי, ההורים שלי לא ידעו איך לאכול את זה. "מה אמרת להם?" - היתה סצינה מאוד מכוערת שהפסיכיאטר דפק לי, אבל העמדתי אותו במקום. לא רוצה להכנס לזה. שבועיים אחרי הפגישה עם האלוף, כבר הייתי משוחרר מצה"ל מסיבות רפואיות - פרופיל 21.

את השנים לאחר מכן ביליתי בכמה עבודות, מסגרות התנדבות כאלו או אחרות, ובנסיון להבין מה בעצם קרה. עם השנים, הבנתי איך הצבא עובד, כמה הוא אטום, וגם בני המשפחה שלי הבינו שאני לא מקרה פרטי אלא מגמה ענקית בצבא.
אמא שלי נזכרה שהפסיכיאטר התרעם על כך ש"עליתי לצבא המון כסף", מה שלא ברור לי איך הגיוני בתור אחד שמעולם לא חוייל, וגם כי עשיתי שנת שירות במכינה די מיוחדת שלא מקבלת שום סובסידות מהצבא.

עכשיו, כמעט 6 שנים אחר כך, אני מבין בדיוק למה הוא התכוון ומסתכל על כל העניין בצורה הרבה יותר מפוכחת. בסופו של דבר זה בכל מקרה היה מתגלגל לשחרור על סעיף נפשי או רפואי, אבל עם הרבה יותר כאב, תקופה בכלא, דכאון - הצבא הבין את זה לפני שאני הבנתי את זה וכמו אלפי מקרים אחרים, עשה את השיקולים שלו. חבל שהוא מצניע אותם.
יום אחד גם אני אדע לנגן ככה
אורח

Re:

הודעהעל ידי אורח » 14 יוני 2009 13:57

לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
כבר חשבתי על איך לצאת.
טירונות: / איפה עשית טירונות?
לא עשיתי טירונות, הייתי סרבנית גיוס ארבעה וחצי חודשים (בהם הייתי אומללה למדיי)
הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל? והרומן שלי עם הקבן. וצהל.
מ72 (או 73?) ל45 (או 46?) ואז ל21. היה לי מאוד קשה להגיע לקבן, קצין מיון היקר (................) ממדור נשים בתל השומר במיטב לא הסכים, שפט אותי על סירוב פקודה להתחייל ליום ריתוק ושבוע כלא. יום אחרי הריתוק קציון מיון אחר שהיה קצת יותר בסדר שלח אותי לקבן אחרי תחנונים רבים. הקבנית התרשמה שאני לא מתאימה לפרופיל נפשי והמליצה על ועדת מצפון, שאליה הלכתי אבל דחו אותי בטענה שיש לי מניעים נסתרים, ולא התבטאתי בבהירות מספקת (אני מאחלת לאנשים האלה דברים רעים מאוד.). את הערעור שהגשתי דחו, אבל את הביקורת שלי על זה שהם לא לוקחים בחשבון את הלחץ שהאדם שעומד לפניהם נמצא בו, הם אמרו שהם לקחו לתשומת ליבם. אינעל אמא שלהם. אז אחרי זה שפטו אותי לשבוע ריתוק, שוב התחננתי לקבן, הקבן אמרה שוב, סעי לשלום. נסעתי. לפני תום השבוע ריתוק שוב שפטו אותי, שבוע כלא+ השבוע כלא במשפט הראשון= שבועיים בכלא 400. זה כבר באמת ריסק אותי לגמרי. אם העמדתי פנים שאני דכאונית, כבר לא הייתי צריכה להעמיד פנים. זה פשוט סיוט, זה נורא ובחיים לא נתקלתי באנשים יותר נוראיים, באווירה יותר נוראית ובמשהו שכלכך הזכיר לי סיפורים על שואה. כמה שזה נוראי, זו האסוציאציה היחידה. אה וכמובן שאת הבקשה שלי לקבן בכלא.. התעלמו ממנה באלגנטיות בטענה שהם יכולים לתת לי קבן עד 14 יום מרגע הבקשה, ואת הקבן (שאמורים לתת 48 שעות מרגע הבקשה) כבר ראיתי בפגישה לשתיים וחצי דקות בערך עם המ"פ שתישרף. נבלות. אז יצאתי, שוב קבן, השתכנעה שמשהו השתבש אצלי בראש וקבעה עם פסיכיאטר. אצל הפסיכיאטר קפאתי, הוא שואל שאלות שנורא קשה להתמודד איתן בלי להראות שקרן גמור. נלחצתי, לא הצלחתי לענות כמו שצריך. למזלי אבא שלי שיבורך שכנע את הפסיכיאטר שיש לי בעיה של כפייתיות בענייני נקיון, הפסיכיאטר אמר לאבא שיתן לי פטור, בפועל המנוול המליץ על 45. אחרי ועדה רפואית, שוב קבן. הקצין מיון הנוכל נסה לעשות איתי עסקה שהוא יתן לי קבן, אבל אם אני לא אקבל פטור הפעם, אני מתחיילת. למה נראה לו! הוא השתכנע שאני רצינית ונתן לי קבן בלי עסקה. וכמובן, איך תשתחררו אם לא בהקצנות.. הבהלתי קצת את הקבנית, הייתי כבר מייואשת, נואשת, החיים שלי כבר נראו לי דבר כלכך לא משמעותי אחרי כל החרא שהאכילו אותי שם שבאמת כבר לא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי שהחיים שלי הם לא שלי ושפעם ראשונה אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדיי לעזור לעצמי. אין חוסר אונים גדול מזה, הרי אדם שלא יכול לעזור לעצמו, גם אחרים לא יוכלו לעזור לו. אז מי לעזאזל אמור לעזור לי?? אז היא קבעה לי עוד פגישה עם אבא אצל פסיכיאטר, וזה היה פשוט קסום. נכנסתי לפסיכיאטר, לא פתחתי את הפה. חיכיתי לשאלות המוזרות שניסיתי למצוא את הדרך הטובה ביותר לענות עליהן, הכי לא אופטימית בעולם. הפסיכיאטר שאל, המצב החמיר? אמרתי שכן. הוא שאל אם אני מסתגרת הרבה? אמרתי שכן. הוא שאל אם אבא תומך? אמרתי שכן. הוא אמר אני אתן לך פטור, את יכולה לצאת. בחיים לא הרגשתי טוב יותר. אבל אבא אמר להשאר סקפטית, הרי הפסיכיאטר כבר אמר פעם אחת שהוא יתן, ובסוף עבד עליי. באותו יום ועדה רפואית, מדור שחרורים, והיידה הביתה עם הפטור!
ההתייחסות של אבא: הכי תומך שבעולם. לא הסכים עם ההחלטה שלי.. אבל עשה הכל כדיי לעזור לי.
מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר? ידעתי מההתחלה. עוד לפני צו ראשון, עוד לפני הכל.
התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?
בעיקר על העתיד, על איך שהחברה תתייחס אליי אחרכך. יחד עם זה הגיעו השיקולים לעבור לחול, מה שבטח יקרה. אבל בעקרון לא הייתה התלבטות, זה היה כבר חקוק בסלע. למרות שלכמה רגעים אחרי המסע לפולין חשבתי שאולי אני טועה, אבל זה עבר מהר מאוד.
צעדים לשחרור מהצבא: סרבנות>ריתוק>קבן>ועדת מצפון>ריתוק>קבן>כלא>קבן>פסיכיאטר>45 (או 46?)>קבן> פסיכיאטר> פטור!
מבט לאחור:השלכות, מחירים: אני לא רואה השלכות כרגע... זה לא השפיע עליי בשום צורה בינתיים.
מילה חמה לחיילים:
תשמרו על עצמכם, תדאגו לעצמכם, אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם, למרות שאמורים לעשות את זה. אל תשכחו את האנושיות שבכם, ואל תתנו למוח שלכם להתנוון. אל תתנו לאף אחד להוריד את הערך שלכם ולזלזל בכם. בהצלחה!
עצה למשוחררים שבדרך:
אל תוותרו.זה קשה, זה מייגע, זה נוראי וזה סבל שאין כמוהו, אבל אל תוותרו. תעמדו על שלכם. אל תהיו חלק מעדר, תעשו מה שטוב לכם. לפעמים האחו שהעדר רועה בו הוא פחות ירוק.. אולי עדיף לנדוד לאחו אחר, גם אם העדר לא יסכים עם ההחלטה הזו. אה.. ואל תאכלו את כל הלוקשים שמנסים להאכיל אותכם בצבא. הכל שטויות והפחדות.

הידעתם? סרבנית חיול יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה. כלכך לא יודעים איך להתמודד עם הסרבניות, אין על זה שום סעיף בצבא. פשוט לא יודעים מה לעשות איתן, עד שמציעים להן את כל העולם. כל תפקיד בכל מקום בכל תנאי. אפילו את הפסיכוטכני הציעו לי לעשות שוב. מבדר ^^
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 15 ספטמבר 2009 19:27

לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס? עבדתי וטיילתי בעולם. קורבן לשטיפת מוח של החינוך להיות לוחם. מאוד רציתי להיות לוחם בצבא הגנה לישראל.

טירונות: / איפה עשית טירונות? רובאי 07 גדס"ר נח"ל , בא"ח נח"ל

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל? התחלתי בתור לוחם בגדס"ר נח"ל , מאוד מבסוט על הצוות שלי והתחברתי לאנשים לכל החבר'ה שאיתי, עדיין בקשר ממש טוב איתם. הכל התחיל בכאבי ברכיים שהתחילו לי בתחילת הטירונות אחרי שהפילו עליי את המאג (נשק מאוד גדול, מסורבל ובעיקר כבד) הקצין שלי טען שאני מוותר לעצמי. הרופא סימם אותי במשככי כאבים , המשכתי באימונים כרגיל בגלל הרצון שלי לסיים עם הצוות שלי את המסלול הקשה הזה במשך שנה ושנתיים. כל הזמן המשיכו להגיד לי שמה שיש לי זה כולה "כאבי חי"ר" ואני המשכתי, כי טוב למות בעד ארצנו. עלק. הגעתי לשבועות הניווטים כחלק ממסלול גדודי הסיור שיש בכל חטיבה כמעט. 25 קילומטר + 20 ק"ג על הגוף ב4 שעות אחרי שישנו שעתיים בלילה "ושבענו" מפרוסת לחם עם טונה וצ'ילי מתוק. אחרי אחד מהניווטים שמתי לב שהיד שלי רדומה, והיה לי קשה לפתוח את המימייה לשתייה, חשבתי לעצמי שבטח סתם היד שלי נרדמה והכל יעבור. מסתבר שלא, הייתה לי פגיעה עצבית ביד ולא יכולתי להזיז אותי במשך שבועיים, הייתי מאושפז שבוע בבית חולים ואחרי טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים מאוד היד החלימה.
חזרתי לצוות, הקצין מבסוט כי יש לו עוד סד"כ ( מספר חיילים ב"כוח") לשמירות על הציוד במהלך הלילה, החבר'ה ירוויחו עוד 15 דקות שינה מהשעתיים. והברך? כרגיל, "אני מוותר לעצמי", יצאתי לתרגילים גדודיים עליתי את החרמון ירדתי איתו עם חבר על האלונקה. בוקר אחד קרסתי, קמתי מהמיטה ולא יכולתי לקום למסדר בוקר, פשוט נפלתי על הרצפה. שם קלטתי שהצבא הזה באמת פוגע לי בבריאות. וזה הדליק נורה, סוף סוף אחרי תלונות מרובות לסמל ולקצין שלי שיש לי בעיה אמיתית בברך. לא יצאתי לכמה שבועות שטח כי לא הייתי כשיר וזה אכל אותי מבפנים, בדיעבד שאני חושב על זה, שיזדיינו השבועות האלה. לקח זמן להשיג אישורים כספיים לאמ אר איי ברך, המשכתי בפעילות. קרבות מגע , ריצות של 10 ק"מ וכו', רק שאני לא אוותר לעצמי חלילה כי זה רק כאבי חי"ר. הבדיקות נעשו ומסתבר שיש לי שחיקת סחוס , קרע במיניסקוס וקרע חלקי ברצועה, בערך כיסיתי את כל הפציעות האפשרויות שקיימות בברך. עברתי ניתוח, הייתי בבית חודשיים וחזרתי למפקדה במחלקת הקשר. זעמתי על הצבא שזרק אותי ככה כמו כלום לפלוגה חשוכת אל ,פגע לי בבריאות בלי להרגיש בכלל ואז החלטתי שאני יוצא מהצבא. התהליך לקח לי משהו כמו חודש וחצי מהפעם הראשונה שראיתי את הקבן

ההתייחסות של ההורים: אחי לא התגייס לצבא מלכתחילה, לא היו קשוחים איתי יותר מדי. בהתחלה לא אהבו יותר מדי את הרעיון אבל הסברתי להם שאין לי מה לחפש בצבא המזוין הזה. אימא שלי מאוד עזרה לי התקשרה על המפקד שלי כאילו שאני לא יודע וסיפרה לו דברים שעזרו מאוד לתהליך.

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר? אחרי הניתוח. זעמתי, ועדיין!

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?עשיתי שנה וחצי, בעצם עברתי חצי אז למה כבר לא לסיים את זה ולעשות וי?

צעדים לשחרור מהצבא: ביקשתי קב"ן שחזרתי מהגימלים, כרגיל מרחו אותי קצת. ראיתי אותו אחרי שלושה שבועות נעזרתי באנשים שאני מכיר שיצאו בזמן הצבא , בפרופיל 21 . אחרי הפגישה הראשונה הקבן החליט שהוא רואה אותי עוד שבועיים, מה שאומר שנאי לא מקרה דחוף בשבילו. דיברתי עם אימא שלי אמרתי לה לדבר עם המפקד שלי ולהגיד לו כל מיני דברים שעוזרים לדברים קצת לזוז. ראיתי אותו אחרי שבועיים, רגשות קצת יותר מוקצנות על נטיות אובדניות, הפנה אותי לפסיכיאטר באותו שבוע. ראיתי פסיכיאטר , שיחה של שעתיים והייתי בגימלים ובדרכי החוצה לועדה רפואית.

מבט לאחור: יש בי מן מחשבה כזאתי שתאכלס לא הייתי צריך להתגייס מלכתחילה אם הייתי יודע שזה גורלי במוסד הנוראי הזה. אבל אין ספק, הכרתי אנשים מדהימים עשיתי דברים שאני לא מתגאה בהם אבל עדיין זה דברים שבחיים לא הייתי חושב שהייתי יכול לעשות, בעיקר שהגוף שלי יכול לספוג. וזה הראה לי המון. מאוד מבסוט על ההחלטה וגאה בה 24/7 מול כל בנאדם.

השלכות, מחירים: ההשלכות שהצבא גרם לי זה שאני סובל מכאבי ברכיים בלתי פוסקים כל יום כל היום.
של הפרופיל? שום דבר. ואני אומר שום דבר, לאף אחד לא איכפת מה עשיתי או לא עשיתי בצבא. בוסים שואלים אותי מה עשיתי אני אומר להם שיצאתי על רפואי. וזהו, אתה מתאים לו בתור בנאדם לעבודה? הוא ייקח אותך.

מילה חמה לחיילים: תשמרו על עצמכם תסיימו את ה3 שנים האלה ותשכחו מהם, כי זה בטוח השלוש שנים הכי נוראיות שיש לחיים האלה להציע לכם. והלוחמים "המטורפים" שביניכים שלא תחשבו לעצמכם לרגע שאתם יותר טובים מאיזה ג'ובניק בקרייה או מישהו שלא התגייס. / עצה למשוחררים שבדרך: אף פעם לא מאוחר מידי, מאוד קל לצאת מהצבא! קצת מוטיבציה ואתם בחוץ, אל תתייאשו בדרך אפילו שמורחים אותכם
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 21 אוקטובר 2009 08:20

הייתי בצו ראשון, לא הייתה לי כל מטרה להשתמט מגיוס, אחרי הראיון אישי זומנתי לקב"ן שקבע שיש לי קשיי הסתגלות ושאני מנודה חברתית ושאל אם אני רוצה להתגייס או לא, אמרתי שכן. זמן אח"כ זומנתי שוב פעם לשיחה(אין לי מושג מי זו עד היום) ושאלה אותי אם אני בטוח רוצה להתגייס, ואמרתי שכן כי כל אחד צריך לתרום את המינימום למדינה(והדעה שלי עדיין כזו, בין אם זה בשירות לאומי ובין אם זה בשירות צבאי, אנשים שמפליצים סיפורים או סרבנים חרטטנים ויפי נפש מרתיחים אותי). התגייסתי והקצין מיון הודיע לי שיש לי פרופיל נפשי, וכשארצה אראה קב"ן ישר.(מה שלא קרה בתכלס, כן?) כמעט כמו כל אחד קיבלתי הלם בקום ומהיחס המגעיל והמזלזל שהצבא מפגין כלפיי החיילים שלו, ומכיוון שזה היה יום חמישי חזרתי הביתה גאה עם המדים.(והחמיא לי האמת שכ"כ הרבה בנות החמיאו לי וכל המבוגרים על כמה שאני נראה בהם טוב) אח"כ הגענו לטירונות, והיחס המגעיל רק נמשך, ביום השלישי בערך ביקשתי קב"ן(התקף חרדה קשה) ואמרתי שזו זכותי לראות קב"ן איך שאני מבקש ישר, כמובן שזה לקח יומיים אחרי שביקשתי שוב קב"ן. ומאז התחיל המסע שלי לעבר השחרור, קיבלתי גימלים, חזרתי.. הייתי עוד יום בטירונות, שוב קבן עם גימלים. פגישה עם פסיכיאטר, ניסיון להשאר בצבא עם טיפול תרופתי, לא עזר אז קיבלתי שחרור על 21.
אני חייב לציין שכן הכרתי חבר'ה מדהימים בצבא, ושהוא העלה לי תביטחון העצמי כמובן. והייתי גאה להיות במדים(ונראתי ממש טוב בהם) אפילו לזמן הקצר הזה.
אני שמח שלא שללתי את האפשרות הזו מלכתחילה ולפחות נסיתי, לא כמו רוב בני הנוער בארץ שאפילו לא מנסים, והאגואיסטיות של "לעבוד וללמוד ושהפראיירים ישרתו" בא לפני להגן על הקרובים להם ועל מדינתם, מדינת היהודים. אם אנחנו לא נגן עלייה, אז מי כן?

תתגייסו אנשים, אתם לא יכולים לדעת מה יקרה.
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 21 אוקטובר 2009 08:24

התכוונתי כמו רוב האנשים באתר הזה, לא כמו רוב בני הנוער. מצטער. :)
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 08 דצמבר 2009 19:29

לפני הגיוס: / או בצורת שאלה מה עשית לפני הגיוס?
הייתי בבית ספר רוב הזמן והייתי עסוק כי משום מה הלימודים היו חשובים לי, חוץ מזה עשיתי חיים. הייתי בחוגי סיור. היה כיף. אחרי זה עשיתי שנת שירות. אחרי זה עשיתי שירות לאומי. אחרי זה נסעתי לדרום אמריקה, אחרי זה חזרתי ואז למדתי באוניברסיטה. אני הכי מרובע בעולם, הלוואי שהייתי מגניב ויכול לכתוב פה שגרתי בסקוואט בלונדון בעודי בן 15!!!!! אבל אני לא : (

טירונות: / איפה עשית טירונות?
לא עשיתי טירונות כי לא הייתי בצבא

הורדת פרופיל: / איך הורדת פרופיל?
הלכתי ללשכת גיוס ואז קיבלתי זימון לקב"ן ואז הייתה לי שיחה עם קב"ן ואז הייתה ועדה רפואית ואז קיבלתי פטור.

ההתייחסות של ההורים:
גם אחות שלי השתחררה לפני על מצפון אז לא ממש היה איכפת להם כי הם הוציאו את כל האנרגיות עליה והיא גם לסבית אז היא עשתה להם שתי טרואמות ולא היה להם כוח להתייחס אלי...

מתי גמלה בך ההחלטה להשתחרר?
כששלחו אותי לקב"ן.

התלבטויות: או בצורת שאלה מה היו ההתלבטויות?
לא רציתי להתגייס אז שמחתי כשקיבלתי זימון לקב"ן.

צעדים לשחרור מהצבא:
ע"ע איך הורדת פרופיל

מבט לאחור:
היה כיף. אני אוהב את החברים שלי. והחברה שלי. והחתול הכלבלב שלנו. וההורים שלי. וכולכם.
חבל שלא עשיתי דברים מגניבים והארד קור!! (אבל הייתי בבלעין כמה פעמים, זה נחשב?)

השלכות, מחירים:
לא הרגשתי באמת מחיר. אני לא חושב שלפעמים שאנשים מתלהמים מתווכחים איתך זה "מחיר" זה דווקא משעשע.

מילה חמה לחיילים: / עצה למשוחררים שבדרך:
לא אוהב להגיד לאנשים מה לעשות. אבל אני אגיד דבר אחד: חבריה! אל תעשו דברים שאתם לא רוצים אם אתם מפחדים מההשלכות, זאת לא הסיבה! תעשות את מה שאתם חושבים שנכון לכם.
אומץ

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אומץ » 26 אוקטובר 2010 20:10

אני לא יודע לענות על השאלון אז אני יכתוב לכם ככה...

הכל התחיל בכיתה י'

מגיע לצו ראשון כמו כל החברים, על פניו הכל מגניב - מיועד לסים בבצפר איזה 42 יחידות משהו כזה, באמת הרבה לימודים, חרשן לא קטן, חיים לא היו יותר מידי
מגיע לצו סימתי עם פרופיל 97, קבא 55 ודפר 80 (אולי 90 אנאערף)
החלום: להיות רמטכ"ל, הדרך: סיירת מטכ"ל בכל הכוח

שבועיים לאחר מכן פריקת פיקת ברך שמאל, רצועה אחת קרועה וחתיכת סחוס ניתקה... כיסא גלגלים לעוד שבועיים.. חודשיים של קביים.. כמובן שבכל הזמן הזה מגרד את הדרך לבצפר, שנמצא הרחק מהבית, עם רכבת ואוטובוס וקביים...
לאחר מכן מדדה לבית הספר לעוד חודש ובמקביל התחלתי להתאמן לאט לאט לחזור לכושר.. הרופאים שבדקו איבחנו והמליצו עקב שזאת פריקה ראשונה יש סיכוי לשקם את הברך באמצעות פיזיוטרפיה

יש לציין שההורים לא מעורבים, כל יום קורע תתחת, משלם על רכבות ואוטבוסים לבצפר, עובד בתור מתכנת אתרים מהבית כדי לממן את המחייה הטלפון הבגדים וכל השיט וכמובן מוניות לבית הספר בנקודה שלא יכלתי להשיג בה אוטובוס

לאחר מכן פריקה חוזרת באותה הברך... נקרעה עוד רצועה וקצה של אחת העצמות התפוררה אל תוך הברך.. הובלתי באמבולנס לבית החולים כשאני בוכה על זה שאין סיכוי לקרבי... שוב חוזר לכיסא לשבוע ואחרכך קביים לעוד חודשיים בערך
עברתי אצל 6 או 7 רופאים שחוץ מאחד כולם המליצו בפה אחד לנתח, והניתוח המהולל: להוציא גיד מאזור כף הרגל שלא משתמשים בו יותר מידי, לחורר את פיקת הברך כמו חרוז ולהשתמש באותו הגיד כדי להחזיק אותה במקום כדי לפצות על המחסור ברצועות שנקרעו, עם בעיית הסחוס הקרוע אין איך להתמודד וככה ממשיכים

אני ממתי שאני קטן אפשר לומר שאני לא מהאנשים שמוותרים.. אני ידעתי שניתוח יוריד לי פרופיל ויגרום לי לא להתגייס.. אחרי הכל מי ירצה לקחת אחריות על בנאדם שמדדה על רגל אחת?

וכמובן כל הזמן כאבי תופת - משככי כאבים לא לקחתי כי לא רציתי לאבד את התחושות

הדעות של הרופאים שברו את הלב... כל התקוות נגוזו ואני כבר לא היה אכפת לי.. על להתגייס כבר לא חשבתי והמוח רק חושב איך מגיעים מחר לבצפר או איך עוליםן את המדרגות לחדר בבית...

כל לילה לא נרדמים ומתעוררים באמצע הלילה כאבי תופת בברך.. הכל מנופח.. אחת לכמה ימים מנקז עם מזרק בבית את הדם שמצטבר בפנים וגורם להתנפחות...

עם הזמן הנפיחות ירדה הצלחתי לדרוך עד שהגיע היום שזרקתי את הקביים בארון

התחלתי ללכת מדדה מדדה.. עם הזמן התחלתי לרוץ.. כאיב תופת לכל אורך הדרך וקליקים של טרקטור שנשמעים למרחקים
החברים אמרו שאני משוגע, בבצפר קיבלתי פטור מספורט וכל דבר שקשור

ממשיך עם הפיזיוטרפיה.. למרות שאיבדתי כבר את האמונה... והתקווה היחידה היתצה שביכלל אני אוכל ללכת

אחרי 5 חודשי פיזיוטרפיה בערך המצב לאט לאט השתפר.. הולך טוב מצליח לרוץ..

מבחינת הצבא - לא השתנה דבר - לא הודעתי ולא אמרתי כלום - פן יורידו לי פרופיל או לא יגייסו אותי
עובר תוך כדי הרבה מיונים למודיעין.. כל מיני שטיקים איזה 20 30 ראיונות כאלו... הכל שללתי על הסף - לא מה שאני רוצה

המוטיבציה חזרה האמונה חזרה והתקווה עוד באופק...

הכושר התחיל להשתפר - 15 קילומטר... ואחריהם 20 קילומטר... 30 קילומטר... והיום 37 קילומטר
ולכל אורך הדרך כאבי תופת.. אבל לא נשברים

ואז לפתע: קבא 55 ופרופיל 97? מיונים לטייס
צוות אוויר מגיע ... היה קל עברתי אפילו סימתי לפני הזמן
ירפ"א א מגיע... גם וואלה לא קשה בימיוחד... עברתי עם שאר החב'רה
ירפא ב' מגיע - הבדיקות הרפואיות.... ידעתי שאני אפול.. הגעתי בשביל שישחררו אותי הביתץה ולחזור לשביזות הקבועה..
היתה לי בעית ראיה קלה, עברתי את הרופא של הראיה
רופא של אוזנים גם עברתי שמיעה בת זונה
אף אוזן גרון עברתי..
ריאות עברתי
לב לא עברתי
וכמובן שהצהרתי על הברך..
מגיעים לרופא התעופתי.. הבונבון שמסכם הכל... מסתכל ומרים 2 גבות של "טייס אתה לא תהיה" פה נשברתי כבר..

בסדר הוזמנתי לאורטופד לכבוד הברך וזוכיתי בעוד 3 בדיקות לב: אק"ג, אק"ג במאמץ (ארגומטריה אם אני לא טועה) ואקו לב וכמובן - הולטר אק"ג ל24 שעות (בדיקת אק"ג ל24 שעות עם מכשיר שנמצא על חגורה על האגן שמקליט הכל)

טוב עדיין לא נשברה התקווה... מגיע לבדיקות לב... האקו עבר אבל אין תוצאות
הולך לבית חולים תל השומר עושה אק"ג ואז למכון מור לקחת את ההולטר...
יום למחרת מחזיר הולטר

תשובות הגיעו אחרי חודש.. באתץי איתם לירפא ותזמנתי את זה עים האורטופוד...

אני לא בנאדם שקרן הגעתי עם כל מה שנדרש, דיסקים של MRI, טפסים מכל הרופאים, הגעתי עם כל הקלסר של כל הרופאים, וכל ההמלצות לא לרוץ לא להתאמן לא ללכת ולא כלום וגם לעשות ניתוח עם הגיד...

הסתכל הרופא על הברך בחן ובחן ובחן ובסוף שאל אותי: "אתה ניראה לי בחור נחוש אתה רוצה מאוד להיות טייס?" ירדה לי טיפה בלב אבל לא בפנים.. אמרתי לו "כן" בשקט
אמר לי "עוף לי מהפרצוף ושלא תחזור לפה יותר" ידעתי שהוא העביר אותי
קיבלתי ממנו טופס לרופא התעופתי והלכתי

אחרי חודש קיבלתי אישור לגיבוש!!!!!! כן!!!!
מתאמן לגיבוש... יומיים לפני הגיבוש נוקע קרסול בהליכה

מגיע לגבעת הגיבוש בבוקר חותם שחרור רפואי לגיבוש הבא... מאז מגרבץ בבית ומתאמן
הזמן עובר ולפני הגיבוש השני כבר יכלתי לעשות 37 קילומטר.. עדיין כואב, הברך מרשרשת, אבל השרירים חזקים והכל מחזיק... לא נשבר ולא מוותר

מגיע לגיבוש שני... קורע תתחת, המפקדים אחרי כל פעילות גופנית שקשורה לריצה רואים אותי ראשון אבל מדדה קצת... שואלים לחובש לא מוותר לא לקחתי
בזחילות בסוף הכריחו אותי ללכת לחובש כי זחלתי על רגל אחת (הרבה עבודת ברכים לא יכלתי יותר עם הדפוקה)

החובש רצה לשחרר רפואי לא הסכמתי אמרתי לו אין עוד גיבוש אם אתה משחרר אותי תעיף אותי מהצבא כי אני לא מוותר על זה
החזיר אותי לכיתה.. ממשיכים

יום שישי מקריאים תוצאות "עבר" אני היתי בשוק... לא פציתי מילה רק מנחם את החברים לכיתה שלא עברו..

אחרכך בשיחה עים המפקד הוא שואל אותי "מה אתה ככה שקט?" אמרתי לו עם הרבה דמעות בלב
"ליפני שנתים התגלגלתי על כיסא גלגלים.... החלום היה ללכת... ועכשיו קיבלתי את הצאנס לטוס"

את הסיפור לא הרבה מכירים רק מי שמכיר אותי אישית.. והחברה.. אני לא ויתרתי כל רגע ושמתי כל מה שיש לי
נכנסתי למינוס בבנק ביגלל הרופאים
ההורים שלי לא רצו שאני יתגיס - אבא שלי נכה צהל שלא מוכןו שיהיה לו עוד נכה... והלכתי נגד הכל
בבצפר אמרו לי שאני צריך להיות טבח כל המורים באו איתי ראש בראש..

הגיוס לקורס ביולי

הרבה אנשים מנסים להוריד פרופיל ואני חושב שזה בושה
הרבה שירתו לפניכם והרבה ישרתו אחריכם
מה אתם שונים מי אחרים שאתם לא צריכים לשרת בצבא?
תתפסו ביצים ותשרתו כמו גברים!!
אני גם לא אוהב אנשים שעושים פוזות
צריך לדעת להיות צנועים והכל בטעם אני קרעתי תתחת ואני בלב שלם יודע שהמקום שלי בקורס מובטח לא כי אבא שלי זה הדודה של הרמטכ'ל ולא כי הכל קומבינות אלא כי באמת עברתי את המיבחנים והגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי!!!

דרך אגב אני מצטער על העברית אני לא נוטה לכתוב דברים גם הכל פה בסגנון סוג ז' בגלל זה.. אמנם יש לי 80 בלשון :)
להתראות ושבוע טוב!!
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 26 אוקטובר 2010 20:18

אומץ כתב:אני לא יודע לענות על השאלון אז אני יכתוב לכם ככה...

הכל התחיל בכיתה י'

מגיע לצו ראשון כמו כל החברים, על פניו הכל מגניב - מיועד לסים בבצפר איזה 42 יחידות משהו כזה, באמת הרבה לימודים, חרשן לא קטן, חיים לא היו יותר מידי
מגיע לצו סימתי עם פרופיל 97, קבא 55 ודפר 80 (אולי 90 אנאערף)
החלום: להיות רמטכ"ל, הדרך: סיירת מטכ"ל בכל הכוח

שבועיים לאחר מכן פריקת פיקת ברך שמאל, רצועה אחת קרועה וחתיכת סחוס ניתקה... כיסא גלגלים לעוד שבועיים.. חודשיים של קביים.. כמובן שבכל הזמן הזה מגרד את הדרך לבצפר, שנמצא הרחק מהבית, עם רכבת ואוטובוס וקביים...
לאחר מכן מדדה לבית הספר לעוד חודש ובמקביל התחלתי להתאמן לאט לאט לחזור לכושר.. הרופאים שבדקו איבחנו והמליצו עקב שזאת פריקה ראשונה יש סיכוי לשקם את הברך באמצעות פיזיוטרפיה

יש לציין שההורים לא מעורבים, כל יום קורע תתחת, משלם על רכבות ואוטבוסים לבצפר, עובד בתור מתכנת אתרים מהבית כדי לממן את המחייה הטלפון הבגדים וכל השיט וכמובן מוניות לבית הספר בנקודה שלא יכלתי להשיג בה אוטובוס

לאחר מכן פריקה חוזרת באותה הברך... נקרעה עוד רצועה וקצה של אחת העצמות התפוררה אל תוך הברך.. הובלתי באמבולנס לבית החולים כשאני בוכה על זה שאין סיכוי לקרבי... שוב חוזר לכיסא לשבוע ואחרכך קביים לעוד חודשיים בערך
עברתי אצל 6 או 7 רופאים שחוץ מאחד כולם המליצו בפה אחד לנתח, והניתוח המהולל: להוציא גיד מאזור כף הרגל שלא משתמשים בו יותר מידי, לחורר את פיקת הברך כמו חרוז ולהשתמש באותו הגיד כדי להחזיק אותה במקום כדי לפצות על המחסור ברצועות שנקרעו, עם בעיית הסחוס הקרוע אין איך להתמודד וככה ממשיכים

אני ממתי שאני קטן אפשר לומר שאני לא מהאנשים שמוותרים.. אני ידעתי שניתוח יוריד לי פרופיל ויגרום לי לא להתגייס.. אחרי הכל מי ירצה לקחת אחריות על בנאדם שמדדה על רגל אחת?

וכמובן כל הזמן כאבי תופת - משככי כאבים לא לקחתי כי לא רציתי לאבד את התחושות

הדעות של הרופאים שברו את הלב... כל התקוות נגוזו ואני כבר לא היה אכפת לי.. על להתגייס כבר לא חשבתי והמוח רק חושב איך מגיעים מחר לבצפר או איך עוליםן את המדרגות לחדר בבית...

כל לילה לא נרדמים ומתעוררים באמצע הלילה כאבי תופת בברך.. הכל מנופח.. אחת לכמה ימים מנקז עם מזרק בבית את הדם שמצטבר בפנים וגורם להתנפחות...

עם הזמן הנפיחות ירדה הצלחתי לדרוך עד שהגיע היום שזרקתי את הקביים בארון

התחלתי ללכת מדדה מדדה.. עם הזמן התחלתי לרוץ.. כאיב תופת לכל אורך הדרך וקליקים של טרקטור שנשמעים למרחקים
החברים אמרו שאני משוגע, בבצפר קיבלתי פטור מספורט וכל דבר שקשור

ממשיך עם הפיזיוטרפיה.. למרות שאיבדתי כבר את האמונה... והתקווה היחידה היתצה שביכלל אני אוכל ללכת

אחרי 5 חודשי פיזיוטרפיה בערך המצב לאט לאט השתפר.. הולך טוב מצליח לרוץ..

מבחינת הצבא - לא השתנה דבר - לא הודעתי ולא אמרתי כלום - פן יורידו לי פרופיל או לא יגייסו אותי
עובר תוך כדי הרבה מיונים למודיעין.. כל מיני שטיקים איזה 20 30 ראיונות כאלו... הכל שללתי על הסף - לא מה שאני רוצה

המוטיבציה חזרה האמונה חזרה והתקווה עוד באופק...

הכושר התחיל להשתפר - 15 קילומטר... ואחריהם 20 קילומטר... 30 קילומטר... והיום 37 קילומטר
ולכל אורך הדרך כאבי תופת.. אבל לא נשברים

ואז לפתע: קבא 55 ופרופיל 97? מיונים לטייס
צוות אוויר מגיע ... היה קל עברתי אפילו סימתי לפני הזמן
ירפ"א א מגיע... גם וואלה לא קשה בימיוחד... עברתי עם שאר החב'רה
ירפא ב' מגיע - הבדיקות הרפואיות.... ידעתי שאני אפול.. הגעתי בשביל שישחררו אותי הביתץה ולחזור לשביזות הקבועה..
היתה לי בעית ראיה קלה, עברתי את הרופא של הראיה
רופא של אוזנים גם עברתי שמיעה בת זונה
אף אוזן גרון עברתי..
ריאות עברתי
לב לא עברתי
וכמובן שהצהרתי על הברך..
מגיעים לרופא התעופתי.. הבונבון שמסכם הכל... מסתכל ומרים 2 גבות של "טייס אתה לא תהיה" פה נשברתי כבר..

בסדר הוזמנתי לאורטופד לכבוד הברך וזוכיתי בעוד 3 בדיקות לב: אק"ג, אק"ג במאמץ (ארגומטריה אם אני לא טועה) ואקו לב וכמובן - הולטר אק"ג ל24 שעות (בדיקת אק"ג ל24 שעות עם מכשיר שנמצא על חגורה על האגן שמקליט הכל)

טוב עדיין לא נשברה התקווה... מגיע לבדיקות לב... האקו עבר אבל אין תוצאות
הולך לבית חולים תל השומר עושה אק"ג ואז למכון מור לקחת את ההולטר...
יום למחרת מחזיר הולטר

תשובות הגיעו אחרי חודש.. באתץי איתם לירפא ותזמנתי את זה עים האורטופוד...

אני לא בנאדם שקרן הגעתי עם כל מה שנדרש, דיסקים של MRI, טפסים מכל הרופאים, הגעתי עם כל הקלסר של כל הרופאים, וכל ההמלצות לא לרוץ לא להתאמן לא ללכת ולא כלום וגם לעשות ניתוח עם הגיד...

הסתכל הרופא על הברך בחן ובחן ובחן ובסוף שאל אותי: "אתה ניראה לי בחור נחוש אתה רוצה מאוד להיות טייס?" ירדה לי טיפה בלב אבל לא בפנים.. אמרתי לו "כן" בשקט
אמר לי "עוף לי מהפרצוף ושלא תחזור לפה יותר" ידעתי שהוא העביר אותי
קיבלתי ממנו טופס לרופא התעופתי והלכתי

אחרי חודש קיבלתי אישור לגיבוש!!!!!! כן!!!!
מתאמן לגיבוש... יומיים לפני הגיבוש נוקע קרסול בהליכה

מגיע לגבעת הגיבוש בבוקר חותם שחרור רפואי לגיבוש הבא... מאז מגרבץ בבית ומתאמן
הזמן עובר ולפני הגיבוש השני כבר יכלתי לעשות 37 קילומטר.. עדיין כואב, הברך מרשרשת, אבל השרירים חזקים והכל מחזיק... לא נשבר ולא מוותר

מגיע לגיבוש שני... קורע תתחת, המפקדים אחרי כל פעילות גופנית שקשורה לריצה רואים אותי ראשון אבל מדדה קצת... שואלים לחובש לא מוותר לא לקחתי
בזחילות בסוף הכריחו אותי ללכת לחובש כי זחלתי על רגל אחת (הרבה עבודת ברכים לא יכלתי יותר עם הדפוקה)

החובש רצה לשחרר רפואי לא הסכמתי אמרתי לו אין עוד גיבוש אם אתה משחרר אותי תעיף אותי מהצבא כי אני לא מוותר על זה
החזיר אותי לכיתה.. ממשיכים

יום שישי מקריאים תוצאות "עבר" אני היתי בשוק... לא פציתי מילה רק מנחם את החברים לכיתה שלא עברו..

אחרכך בשיחה עים המפקד הוא שואל אותי "מה אתה ככה שקט?" אמרתי לו עם הרבה דמעות בלב
"ליפני שנתים התגלגלתי על כיסא גלגלים.... החלום היה ללכת... ועכשיו קיבלתי את הצאנס לטוס"

את הסיפור לא הרבה מכירים רק מי שמכיר אותי אישית.. והחברה.. אני לא ויתרתי כל רגע ושמתי כל מה שיש לי
נכנסתי למינוס בבנק ביגלל הרופאים
ההורים שלי לא רצו שאני יתגיס - אבא שלי נכה צהל שלא מוכןו שיהיה לו עוד נכה... והלכתי נגד הכל
בבצפר אמרו לי שאני צריך להיות טבח כל המורים באו איתי ראש בראש..

הגיוס לקורס ביולי

הרבה אנשים מנסים להוריד פרופיל ואני חושב שזה בושה
הרבה שירתו לפניכם והרבה ישרתו אחריכם
מה אתם שונים מי אחרים שאתם לא צריכים לשרת בצבא?
תתפסו ביצים ותשרתו כמו גברים!!
אני גם לא אוהב אנשים שעושים פוזות
צריך לדעת להיות צנועים והכל בטעם אני קרעתי תתחת ואני בלב שלם יודע שהמקום שלי בקורס מובטח לא כי אבא שלי זה הדודה של הרמטכ'ל ולא כי הכל קומבינות אלא כי באמת עברתי את המיבחנים והגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי!!!

דרך אגב אני מצטער על העברית אני לא נוטה לכתוב דברים גם הכל פה בסגנון סוג ז' בגלל זה.. אמנם יש לי 80 בלשון :)
להתראות ושבוע טוב!!



בהמשך למה שכתבתי

יש לציין כי ההורים שלי היו ועדיין נגד שירות קרבי... אני כנראה עוזב את הבית ממתי שאני מתחיל את השירות כיוון שאני מתבייש בדעה הזו
החברה אומנם גאה ויודעת מה עברתי..
לחברים לא היה ספק שאני יגיע לקורס - מגיל קטן אני לא רואה בעינים וכשיש מטרה מגיעים אליה לא משנה מה

בנוגע למחיר... כשעליתי על האמבולנס בפעם השניה אני ידעתי שיהיה מחיר.... והמחיר זה הבריאות שלי
אני יודע שקיים סיכוי - שלדעת הרופאים הוא 100% , שאני אאבד את הברך שלי במהלך השירות
אבל זה תרומה שאני מוכן לשים לטובת המדינה שלי ואני חושב שזה סיכון שצריך לקחת בפרופורציה, כי יש גם סיכוי קטן מאוד קטן אומנם אבל קיים כזה סיכוי שאני אסיים את המסלול עם הברך, ושאתן את השירות הכי טוב שאני יכול למדינה בקורס

כל החיים אנחנו לוקחים מהמדינה שלנו ומקבלים ממנה שלל של הטבות לכל אורך החיים - כשמגיעים לגיל 18 צריך לתת 3 שנים בסך הכל 3 שנים לטובתה, ואני יודע שאני לא יוכל לחיות עם עצמי עוד 10 שנים אם אני אשרת בג'וב במקום לשרת בקרבי, גם אם זה יעלה לי בבריאות שלי!!!!

מקווה שיש פה כמה משכילים שמבינים למה עשיתי מה שעשיתי ולמה קרעתי את התחת כדי להגיע לקרבי (לא קורס טייס ספציפית אפילו) ושלא יבואו ויכנסו כי על זה שאני לא משתמט כי יש לי בעיה רפואית..
lordgore
הודעות: 8
הצטרף: 13 אוגוסט 2010 10:45
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי lordgore » 17 נובמבר 2010 23:52

אמנם סך הכל התגייסתי באוגוסט השנה, אבל אכלתי כלכך הרבה חרא וזילזול שחשבתי לא פעם ולא פעמיים לטוס מהצבא המזדיין הזה
כרגע אני בהמתנה לקורס חובשים שזה דבר שלשם שינוי מצא חן בעיני. מקווה שזה יצא לפועל ולא יזיינו אותי שוב.
בעזרת השם אני אערוך תהודעה הזאת בעתיד ויוסיף חדשות טובות.

התגייסתי לחיל תיקשוב למפעיל תיקשוב מבצעי. תפקיד זוועה. עזבו זוועה, לא יכולתי בכלל ליהיות בתפקיד כזה בגלל שרוב ההצבות הן בסוף העולם ואני בן יחיד עם אמא חולה, חייב יומיות.
ידעתי כבר חודשים מראש שאני מיועד לזה והם התעלמו מכל הפקסים ששלחתי... משום מה הייתי מטומטם ולא חשבתי אפילו על להוריד פרופיל חחח...
קיצר יום הגיוס, קצין מיון זורק זין ואומר יאללה לך לבה"ד 7, למת"מ.
כבר בשבוע הראשון של הטירונות לוקחים אותנו לסיווג הביטחוני שנעל לנו כל דלת ותפקיד אפשרי בצבא חוץ ממת"מ. ברגע שהעליתי את הבעיות שיש לי עם התפקיד כל הבה"ד ואמא שלו נפלו עלי.
אין הרבה מה להגיד... מדריכים, קצינים וכו' כל יום מישהו אחר בא לשקר עלי שאכפת להם ממני, ואיומים שאם אני אסרב לחתום על הסיווג עוד יותר יזיינו אותי.
חצי מהטירונות לא הייתי בפלוגה חחח ישבנו כל היום אני ועוד כמה ערסים שלא רצו את התפקיד ואכלנו סרטים רעים...
ואני כולה שבוע בצבא אין לי מושג מה חטאתי...

סוף הטירונות... לקחו את כל ה"סרבנים" לועידה ש99% מהם שלחו למכונאות בחימוש, אותי לתפקיד של אפסנאי של מכשירי קשר ביחד עם עוד מישהו שהיה איתי.
בתכלס אני מרגיש שיצאתי איכשהו במזל. בבה"ד 20 לא הייתי שורד הרבה זמן.

כמו שהם אמרו "אתה רוצה ליהיות קרוב לאמא שלך? אנחנו נידאג שאתה לא תיהיה".
הגשתי בקשה להת"ש וכו' אבל כמו שהם אמרו, הם דאגו לטרפד אותה. ("במקרה" אותם אנשים שהיו בועדה היו חלק מאלה שהיו צריכים להמליץ על הבקשה).
אחרי הטירונות הלכתי לקב"ן ועשיתי איתו שיחת היכרות ראשונה כזאתי חח ומשם יאללה לקורס.
מהקורס יצאתי תוך שבוע וחצי אחרי שנפגשתי איתו פעם נוספת שפשוט נשברתי בפגישה, ולאחר מכן פסיכיאטר שיתן לי סעיף קה"ס 42 שפסל את הקורס שלי.
אחר כך עוד חודש המתנה בבה"ד 7 עם יחס משפיל, שקרים וחוסר ודאות לגבי מה שיעשו איתי... ואללה בצדק, היו עצבנים עלי, פסלתי להם 2 מקצועות תוך חודש.
בסוף ההמתנה עוד ועידה, שכבר הייתי מוכן נפשית לצאת מהצבא, אחרי מיליון התקפי חרדה והתמוטטות עצבים.
בועדה הם באו בטוב, חיוכים וכו' אבל ואללה שקרים. ביקשתי חובשים וכו' ואמרו לי שהם יבדקו לי את זה ואם לא יתנו לי משהו משרדי בצריפין עם יומיות. בחלומות.
תוך שבוע פלטו אותי לבקו"ם שם אומרים לי או חיל חימוש, טכני חיל אוויר או ספק אט"ל.
אחרי הרבה עצבים ופרוטקציה שאיכשהו עזרה קראו לי והציעו לי ליהיות חובש. ואללה כמעט נישקתי את הקצין מיון מרוב שמחה.

עכשיו אני כבר 3 שבועות ממתין בבה"ד 10 שיפתח לי הקורס. משום מה אמרו לי כל פעם תאריך שונה שהקורס מתחיל בו, פעם זה יוצא מחזור של בנות, פעם חובשים כלליים אנערף... הבנתי מהם שאני מחכה לחובשים קרביים.
כרגע אמרו לי שניפתח רק באמצע דצמבר.
זהו בעצם.. מחכה לטוב, ומקווה שלא יהיו איזה פאקים למינהם.

בתכלס? אני מרגיש כלכך מטומטם שהתגייסתי. מרגיש עוד יותר מטומטם שלא חשבתי להוריד פרופיל לפני הצבא.
אני מת לעוף מהצבא המזדיין הזה ואין יום שאני לא מקלל תחיים שלי בגלל זה.
הסיבה היחידה שאני כרגע לא חושב על לצאת היא בגלל ההורים שלי שממש רוצים שאני אעשה ת3 שנים המזדיינות האלה.
בתכלס גם ככה אני אוציא בסופו של דבר 21. מילואים אני לא מתכוון לעשות חחחחח.
no one

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי no one » 21 מרץ 2011 04:29

לפני גיוסי לצה''ל הייתי אדם חזק נפשית ופיזית.
לא חשבתי אפילו על להישבר או משהו בסגנון להפך חיכיתי בקוצר רוח להתגייס
בעקבות בעיות מסויימות בעור ועוד כמה בעיות התחלתי להסתבך בשירות ודבר גרר לדבר
וכפחות משבוע אחרי השירות נכנסתי לסוג של עצבים שלא הכרתי את עצמי כך אף פעם
בעקבות זאת דיכאון . דיכאון חזק מאוד עד כי הייתי חצי שנה לפני השחרור בגימלים נפשיים
אני מדבר על סחרחורות נוראיות , צלצולים באוזניים הרגשה כאילו אני צולל בתוך ים או בריכה
לא מסוגל לישון בלילות . וככה היה חצי שנה מאז השחרור (אפילו יותר לפחות 10 חודשים כי לקח לצה''ל להבין
את הבעיה שלי רק אחרי 4 חודשים , וב4 חודשים הסתובבתי ככה בדרכים תוך חציית כביש כמעט ונדרסתי פעמים רבות
והיו מקרים של התעלפיות בהתחלה)
בהתחלה הייתי אופטימי וחשבתי אולי זאת התייבשות .או אולי קצת עצבים או משהו אבל לעולם לא ידעתי שזה יוביל למצב שזה הוביל אליו.כבר עברו כמעט שנתיים מאז השחרור . אולי יצאתי 10 פעמים מהבית בכל השניים האלה.
אני לא יוצא הרבה בכלל , ולא עובד באף עבודה ומאוד קשה לי . אני יודע שהאתר הזה לא יכול לעזור לי בכלום.
אבל אם יקרה לי משהו בכל מקרה. לא יודע מה כי תאמת עברתי הרבה ואני יודע מה טוב ומה רע. פשוט כבר אין לי ממש ברירה. אז אני רוצה להפנות את האשמה שהיא באמת ובתמים כל כולה על צה''ל. על האטימות ועל חוסר הידע הרב.
אני מקווה שאני אתגבר אם כי הגעתי למצב שאין להורים שלי תקציב לקנות לחם והם בחובות. ואני יוצא האדם האכזר כי אני אפילו לא יוצא לביטוח לאומי (זה לא שאני לא רוצה פשוט לא יכול לצאת מהבית לא יכול לא מסוגל כבר באמת שלא מסוגל)
בכל מקרה. אני מכיר את הפחד הזה ממש מקרוב. חייתי אותו אני מדבר על השירות ואני שמח לבסוף שכן שירתתי
גם אם זה יעלה לי במעשה קיצוני עכשיו . אבל באמת שלא אכפת לי . שירתתי בצבא ה' , בתוך ארץ ישראל
וכך אני מחשיב את זה . לא עם המפקדים הנוראיים או האטימות או כל הזבל הירוק שצה''ל הפך אליו .
אלה פשוט שירתתי בארץ ישראל . וכמה שרע . אבל טוב לי עם זה
ugly_truth

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי ugly_truth » 20 מרץ 2013 01:52

גייסו אותי לקרבי כי הפרופיל שלי היה קרבי, למרות שהראתי 0 רצון ומוטיבציה לזה. אחרי שבוע שם הצלחתי לחזור חזרה לבקו"ם ומשם לטירונות כלל צהלית. סיימתי את התירונות שלחו אותי שוב לבקו"ם לשים אותי באיזה ג'וב מסריח שבו אני אבזבז את 3 השנים הבאות שלי. בסוף יצאתי אחרי מספר חודשי שירות בודדים בסה"כ.

יש לציין שמבחינה פיזית לפני הצבא הייתי מעולה, הייתי מתאמן הרבה בחדר כושר הייתי מרים משקלים מאוד כבדים הייתי גם רץ. בסופו של דבר אבדתי מוטיבציה להתאמן אז הפסקתי.
מבחינה נפשית הייתי על הפנים, סבלתי מדכאון כל הזמן, כי סבלתי מאקנה קשה בגב פנים ידיים חזה ושנים הייתי לוקח משחות וכדורים עם תופעות לוואי נוראיות שלא עזרו לי בשיט. כיום שוב לאחר טיפול בתרופה רוקוטאן למי שמכיר גם עם תופעות לוואי נוראיות אין לי כמעט פצעים אבל יש לי מלא צלקות בפנים וגם בעוד מקומות יש לי גם סימני מתיחה נוראיים בידיים ובמותניים מהחדר כושר. אני אוטוטו מסיים את הטיפול ומקווה שאחר כך הפצעים לא יחזרו לי.
בתנאים של הצבא היה לי פחות איך לטפל בעצמי והמצב שלי החמיר וגם העמידה הרבה בשמש לא הקלה, וכמובן שאף אחד לא שם זין.
החלטתי שאני לא הולך לשים זין על אף אחד ועל שום דבר יותר ועשיתי מה שצריך לצאת כמה שיותר מהר.

אחרי שיצאתי מהצבא התחלתי ללמוד באונ' וכיום ממשיך ללמוד עם ציונים מצויינים אך עדיין בדכאון כל הזמן בגלל כל הצלקות שלי בפנים שצריכות להשאר איתי כל החיים, חושב כמעט כל יום על להתאבד ומתחרט שלא עשיתי את זה שהיה לי את הרובה בטירונות.

בקיצור החיים חרא למי שאין מזל להיוולד עם גנים טובים, אין אלוהים, כולם טיפשים עלובים , שבאמת לא היה אכפת לי עם היו מתים בעינויים, למעשה הייתי מתנדב לענות אותם לראות אותם סובלים.
יוגב112
הודעות: 10
הצטרף: 30 יולי 2013 14:00
יצירת קשר:

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי יוגב112 » 04 אוגוסט 2013 05:09

ugly_truth כתב:גייסו אותי לקרבי כי הפרופיל שלי היה קרבי, למרות שהראתי 0 רצון ומוטיבציה לזה. אחרי שבוע שם הצלחתי לחזור חזרה לבקו"ם ומשם לטירונות כלל צהלית. סיימתי את התירונות שלחו אותי שוב לבקו"ם לשים אותי באיזה ג'וב מסריח שבו אני אבזבז את 3 השנים הבאות שלי. בסוף יצאתי אחרי מספר חודשי שירות בודדים בסה"כ.

יש לציין שמבחינה פיזית לפני הצבא הייתי מעולה, הייתי מתאמן הרבה בחדר כושר הייתי מרים משקלים מאוד כבדים הייתי גם רץ. בסופו של דבר אבדתי מוטיבציה להתאמן אז הפסקתי.
מבחינה נפשית הייתי על הפנים, סבלתי מדכאון כל הזמן, כי סבלתי מאקנה קשה בגב פנים ידיים חזה ושנים הייתי לוקח משחות וכדורים עם תופעות לוואי נוראיות שלא עזרו לי בשיט. כיום שוב לאחר טיפול בתרופה רוקוטאן למי שמכיר גם עם תופעות לוואי נוראיות אין לי כמעט פצעים אבל יש לי מלא צלקות בפנים וגם בעוד מקומות יש לי גם סימני מתיחה נוראיים בידיים ובמותניים מהחדר כושר. אני אוטוטו מסיים את הטיפול ומקווה שאחר כך הפצעים לא יחזרו לי.
בתנאים של הצבא היה לי פחות איך לטפל בעצמי והמצב שלי החמיר וגם העמידה הרבה בשמש לא הקלה, וכמובן שאף אחד לא שם זין.
החלטתי שאני לא הולך לשים זין על אף אחד ועל שום דבר יותר ועשיתי מה שצריך לצאת כמה שיותר מהר.

אחרי שיצאתי מהצבא התחלתי ללמוד באונ' וכיום ממשיך ללמוד עם ציונים מצויינים אך עדיין בדכאון כל הזמן בגלל כל הצלקות שלי בפנים שצריכות להשאר איתי כל החיים, חושב כמעט כל יום על להתאבד ומתחרט שלא עשיתי את זה שהיה לי את הרובה בטירונות.

בקיצור החיים חרא למי שאין מזל להיוולד עם גנים טובים, אין אלוהים, כולם טיפשים עלובים , שבאמת לא היה אכפת לי עם היו מתים בעינויים, למעשה הייתי מתנדב לענות אותם לראות אותם סובלים.


חחח יש אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי אוכל ומים, ברחוב ויותר גרוע. ואתה רוצה להתאבד בגלל צלקות בפנים? תתאבד
המחרבן

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי המחרבן » 15 דצמבר 2013 05:50

יוגב112 כתב:
ugly_truth כתב:גייסו אותי לקרבי כי הפרופיל שלי היה קרבי, למרות שהראתי 0 רצון ומוטיבציה לזה. אחרי שבוע שם הצלחתי לחזור חזרה לבקו"ם ומשם לטירונות כלל צהלית. סיימתי את התירונות שלחו אותי שוב לבקו"ם לשים אותי באיזה ג'וב מסריח שבו אני אבזבז את 3 השנים הבאות שלי. בסוף יצאתי אחרי מספר חודשי שירות בודדים בסה"כ.

יש לציין שמבחינה פיזית לפני הצבא הייתי מעולה, הייתי מתאמן הרבה בחדר כושר הייתי מרים משקלים מאוד כבדים הייתי גם רץ. בסופו של דבר אבדתי מוטיבציה להתאמן אז הפסקתי.
מבחינה נפשית הייתי על הפנים, סבלתי מדכאון כל הזמן, כי סבלתי מאקנה קשה בגב פנים ידיים חזה ושנים הייתי לוקח משחות וכדורים עם תופעות לוואי נוראיות שלא עזרו לי בשיט. כיום שוב לאחר טיפול בתרופה רוקוטאן למי שמכיר גם עם תופעות לוואי נוראיות אין לי כמעט פצעים אבל יש לי מלא צלקות בפנים וגם בעוד מקומות יש לי גם סימני מתיחה נוראיים בידיים ובמותניים מהחדר כושר. אני אוטוטו מסיים את הטיפול ומקווה שאחר כך הפצעים לא יחזרו לי.
בתנאים של הצבא היה לי פחות איך לטפל בעצמי והמצב שלי החמיר וגם העמידה הרבה בשמש לא הקלה, וכמובן שאף אחד לא שם זין.
החלטתי שאני לא הולך לשים זין על אף אחד ועל שום דבר יותר ועשיתי מה שצריך לצאת כמה שיותר מהר.

אחרי שיצאתי מהצבא התחלתי ללמוד באונ' וכיום ממשיך ללמוד עם ציונים מצויינים אך עדיין בדכאון כל הזמן בגלל כל הצלקות שלי בפנים שצריכות להשאר איתי כל החיים, חושב כמעט כל יום על להתאבד ומתחרט שלא עשיתי את זה שהיה לי את הרובה בטירונות.

בקיצור החיים חרא למי שאין מזל להיוולד עם גנים טובים, אין אלוהים, כולם טיפשים עלובים , שבאמת לא היה אכפת לי עם היו מתים בעינויים, למעשה הייתי מתנדב לענות אותם לראות אותם סובלים.


חחח יש אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי אוכל ומים, ברחוב ויותר גרוע. ואתה רוצה להתאבד בגלל צלקות בפנים? תתאבד

חתיכת אוויל מטומטם איך אני מתעב טיפשים כמוך, תקרא ותכחים:
1. משווים אדם ביחס לבן אדם ממוצע באותה מדינה. לפי ההיגיון המעוות שלך בן אדם בלי גפיים מזליסט אם קיים בעולם אדם בלי גפיים ובלי אוזניים וכו'..
2. נכון אף אחד לא מת מצלקות או בעיות אקנה בפנים אבל הסבל הנפשי יכול להגיע למימדים הרבה יותר אפילו ממוות קרובים\חברים או בעיות אהבה למינהם שאלו בעיות שלא מעט אנשים התאבדו בגללם, אז בקיצור אתה עוד טמבל שלא מבין כלום מחייו העלובים.
Dobi

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי Dobi » 16 נובמבר 2014 22:30

אני בן יחיד למשפחה חד הורית. התנדבתי לשרת בקרבי, עברתי לא מעט מיונים ושובצתי באחת היחידות המיוחדות של צה"ל.
השירות עבר עלי מעולה. התמודדתי עם סוג שונה של אנשים מאלו שהייתי רגיל אליהם, הכרתי חברים חדשים מכמעט כל סוגי האוכלוסייה בארץ, נהניתי מאוד מהאימונים הקשים, מהמסעות, מהניווטים, מאימוני הלוחמה.

במסגרת השירות שלי יצא לי לבצע מאות מעצרים. אך אחד המעצרים זכור לי במיוחד - קיבלנו התראה מהשב"כ על מחבל שאמור לצאת לפיגוע באחת הערים בארץ. את המעצר ביצענו ב3 מוקדים שונים שבהן הוא יכל להיות. תפסנו אותו ברגע האחרון לפני שהספיק לצאת לפיגוע. כמות החומר נפץ שהייתה עליו הייתה יכולה להרים חצי סופרמארקט. בנוסף היו עליו מפות וסרטוטים של המתחם שהוא רצה לפוצץ. באותו הרגע כל אחד מהצוות שלי הבין טוב מאוד מה הוא עושה בצבא ועבור מה הוא נלחם.

לקראת סוף השרות שלי נפצעתי בעזה. הפציעה הייתה קשה, כתוצאה מצרור ששיחרר עליי מחבל מטווח קצר. כתוצאה מהפציעה השתחררתי מצה"ל.

אני לא מצטער על כלום. גאה על כל מה שעשיתי ומצטער שלא הספקתי עוד.
אני לא חושב ששירות צבאי וקרבי המיוחד מתאים לכל אחד. אבל כל אחד מכם הוא חלק מהחברה ועליו לעשות כל מה שביכולתו על מנת להשאיר אותה טובה יותר.
אורח

Re: הסיפור האישי שלך *מעודכן*

הודעהעל ידי אורח » 16 נובמבר 2014 23:58

Dobi כתב:אני בן יחיד למשפחה חד הורית. התנדבתי לשרת בקרבי, עברתי לא מעט מיונים ושובצתי באחת היחידות המיוחדות של צה"ל.
השירות עבר עלי מעולה. התמודדתי עם סוג שונה של אנשים מאלו שהייתי רגיל אליהם, הכרתי חברים חדשים מכמעט כל סוגי האוכלוסייה בארץ, נהניתי מאוד מהאימונים הקשים, מהמסעות, מהניווטים, מאימוני הלוחמה.

במסגרת השירות שלי יצא לי לבצע מאות מעצרים. אך אחד המעצרים זכור לי במיוחד - קיבלנו התראה מהשב"כ על מחבל שאמור לצאת לפיגוע באחת הערים בארץ. את המעצר ביצענו ב3 מוקדים שונים שבהן הוא יכל להיות. תפסנו אותו ברגע האחרון לפני שהספיק לצאת לפיגוע. כמות החומר נפץ שהייתה עליו הייתה יכולה להרים חצי סופרמארקט. בנוסף היו עליו מפות וסרטוטים של המתחם שהוא רצה לפוצץ. באותו הרגע כל אחד מהצוות שלי הבין טוב מאוד מה הוא עושה בצבא ועבור מה הוא נלחם.

לקראת סוף השרות שלי נפצעתי בעזה. הפציעה הייתה קשה, כתוצאה מצרור ששיחרר עליי מחבל מטווח קצר. כתוצאה מהפציעה השתחררתי מצה"ל.

אני לא מצטער על כלום. גאה על כל מה שעשיתי ומצטער שלא הספקתי עוד.
אני לא חושב ששירות צבאי וקרבי המיוחד מתאים לכל אחד. אבל כל אחד מכם הוא חלק מהחברה ועליו לעשות כל מה שביכולתו על מנת להשאיר אותה טובה יותר.


תודה להוד מעלתו על הציווי.

חזור אל “בין מיליטריזם לפמיניזם”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 5 אורחים