אני לא יודע לענות על השאלון אז אני יכתוב לכם ככה...
הכל התחיל בכיתה י'
מגיע לצו ראשון כמו כל החברים, על פניו הכל מגניב - מיועד לסים בבצפר איזה 42 יחידות משהו כזה, באמת הרבה לימודים, חרשן לא קטן, חיים לא היו יותר מידי
מגיע לצו סימתי עם פרופיל 97, קבא 55 ודפר 80 (אולי 90 אנאערף)
החלום: להיות רמטכ"ל, הדרך: סיירת מטכ"ל בכל הכוח
שבועיים לאחר מכן פריקת פיקת ברך שמאל, רצועה אחת קרועה וחתיכת סחוס ניתקה... כיסא גלגלים לעוד שבועיים.. חודשיים של קביים.. כמובן שבכל הזמן הזה מגרד את הדרך לבצפר, שנמצא הרחק מהבית, עם רכבת ואוטובוס וקביים...
לאחר מכן מדדה לבית הספר לעוד חודש ובמקביל התחלתי להתאמן לאט לאט לחזור לכושר.. הרופאים שבדקו איבחנו והמליצו עקב שזאת פריקה ראשונה יש סיכוי לשקם את הברך באמצעות פיזיוטרפיה
יש לציין שההורים לא מעורבים, כל יום קורע תתחת, משלם על רכבות ואוטבוסים לבצפר, עובד בתור מתכנת אתרים מהבית כדי לממן את המחייה הטלפון הבגדים וכל השיט וכמובן מוניות לבית הספר בנקודה שלא יכלתי להשיג בה אוטובוס
לאחר מכן פריקה חוזרת באותה הברך... נקרעה עוד רצועה וקצה של אחת העצמות התפוררה אל תוך הברך.. הובלתי באמבולנס לבית החולים כשאני בוכה על זה שאין סיכוי לקרבי... שוב חוזר לכיסא לשבוע ואחרכך קביים לעוד חודשיים בערך
עברתי אצל 6 או 7 רופאים שחוץ מאחד כולם המליצו בפה אחד לנתח, והניתוח המהולל: להוציא גיד מאזור כף הרגל שלא משתמשים בו יותר מידי, לחורר את פיקת הברך כמו חרוז ולהשתמש באותו הגיד כדי להחזיק אותה במקום כדי לפצות על המחסור ברצועות שנקרעו, עם בעיית הסחוס הקרוע אין איך להתמודד וככה ממשיכים
אני ממתי שאני קטן אפשר לומר שאני לא מהאנשים שמוותרים.. אני ידעתי שניתוח יוריד לי פרופיל ויגרום לי לא להתגייס.. אחרי הכל מי ירצה לקחת אחריות על בנאדם שמדדה על רגל אחת?
וכמובן כל הזמן כאבי תופת - משככי כאבים לא לקחתי כי לא רציתי לאבד את התחושות
הדעות של הרופאים שברו את הלב... כל התקוות נגוזו ואני כבר לא היה אכפת לי.. על להתגייס כבר לא חשבתי והמוח רק חושב איך מגיעים מחר לבצפר או איך עוליםן את המדרגות לחדר בבית...
כל לילה לא נרדמים ומתעוררים באמצע הלילה כאבי תופת בברך.. הכל מנופח.. אחת לכמה ימים מנקז עם מזרק בבית את הדם שמצטבר בפנים וגורם להתנפחות...
עם הזמן הנפיחות ירדה הצלחתי לדרוך עד שהגיע היום שזרקתי את הקביים בארון
התחלתי ללכת מדדה מדדה.. עם הזמן התחלתי לרוץ.. כאיב תופת לכל אורך הדרך וקליקים של טרקטור שנשמעים למרחקים
החברים אמרו שאני משוגע, בבצפר קיבלתי פטור מספורט וכל דבר שקשור
ממשיך עם הפיזיוטרפיה.. למרות שאיבדתי כבר את האמונה... והתקווה היחידה היתצה שביכלל אני אוכל ללכת
אחרי 5 חודשי פיזיוטרפיה בערך המצב לאט לאט השתפר.. הולך טוב מצליח לרוץ..
מבחינת הצבא - לא השתנה דבר - לא הודעתי ולא אמרתי כלום - פן יורידו לי פרופיל או לא יגייסו אותי
עובר תוך כדי הרבה מיונים למודיעין.. כל מיני שטיקים איזה 20 30 ראיונות כאלו... הכל שללתי על הסף - לא מה שאני רוצה
המוטיבציה חזרה האמונה חזרה והתקווה עוד באופק...
הכושר התחיל להשתפר - 15 קילומטר... ואחריהם 20 קילומטר... 30 קילומטר... והיום 37 קילומטר
ולכל אורך הדרך כאבי תופת.. אבל לא נשברים
ואז לפתע: קבא 55 ופרופיל 97? מיונים לטייס
צוות אוויר מגיע ... היה קל עברתי אפילו סימתי לפני הזמן
ירפ"א א מגיע... גם וואלה לא קשה בימיוחד... עברתי עם שאר החב'רה
ירפא ב' מגיע - הבדיקות הרפואיות.... ידעתי שאני אפול.. הגעתי בשביל שישחררו אותי הביתץה ולחזור לשביזות הקבועה..
היתה לי בעית ראיה קלה, עברתי את הרופא של הראיה
רופא של אוזנים גם עברתי שמיעה בת זונה
אף אוזן גרון עברתי..
ריאות עברתי
לב לא עברתי
וכמובן שהצהרתי על הברך..
מגיעים לרופא התעופתי.. הבונבון שמסכם הכל... מסתכל ומרים 2 גבות של "טייס אתה לא תהיה" פה נשברתי כבר..
בסדר הוזמנתי לאורטופד לכבוד הברך וזוכיתי בעוד 3 בדיקות לב: אק"ג, אק"ג במאמץ (ארגומטריה אם אני לא טועה) ואקו לב וכמובן - הולטר אק"ג ל24 שעות (בדיקת אק"ג ל24 שעות עם מכשיר שנמצא על חגורה על האגן שמקליט הכל)
טוב עדיין לא נשברה התקווה... מגיע לבדיקות לב... האקו עבר אבל אין תוצאות
הולך לבית חולים תל השומר עושה אק"ג ואז למכון מור לקחת את ההולטר...
יום למחרת מחזיר הולטר
תשובות הגיעו אחרי חודש.. באתץי איתם לירפא ותזמנתי את זה עים האורטופוד...
אני לא בנאדם שקרן הגעתי עם כל מה שנדרש, דיסקים של MRI, טפסים מכל הרופאים, הגעתי עם כל הקלסר של כל הרופאים, וכל ההמלצות לא לרוץ לא להתאמן לא ללכת ולא כלום וגם לעשות ניתוח עם הגיד...
הסתכל הרופא על הברך בחן ובחן ובחן ובסוף שאל אותי: "אתה ניראה לי בחור נחוש אתה רוצה מאוד להיות טייס?" ירדה לי טיפה בלב אבל לא בפנים.. אמרתי לו "כן" בשקט
אמר לי "עוף לי מהפרצוף ושלא תחזור לפה יותר" ידעתי שהוא העביר אותי
קיבלתי ממנו טופס לרופא התעופתי והלכתי
אחרי חודש קיבלתי אישור לגיבוש!!!!!! כן!!!!
מתאמן לגיבוש... יומיים לפני הגיבוש נוקע קרסול בהליכה
מגיע לגבעת הגיבוש בבוקר חותם שחרור רפואי לגיבוש הבא... מאז מגרבץ בבית ומתאמן
הזמן עובר ולפני הגיבוש השני כבר יכלתי לעשות 37 קילומטר.. עדיין כואב, הברך מרשרשת, אבל השרירים חזקים והכל מחזיק... לא נשבר ולא מוותר
מגיע לגיבוש שני... קורע תתחת, המפקדים אחרי כל פעילות גופנית שקשורה לריצה רואים אותי ראשון אבל מדדה קצת... שואלים לחובש לא מוותר לא לקחתי
בזחילות בסוף הכריחו אותי ללכת לחובש כי זחלתי על רגל אחת (הרבה עבודת ברכים לא יכלתי יותר עם הדפוקה)
החובש רצה לשחרר רפואי לא הסכמתי אמרתי לו אין עוד גיבוש אם אתה משחרר אותי תעיף אותי מהצבא כי אני לא מוותר על זה
החזיר אותי לכיתה.. ממשיכים
יום שישי מקריאים תוצאות "עבר" אני היתי בשוק... לא פציתי מילה רק מנחם את החברים לכיתה שלא עברו..
אחרכך בשיחה עים המפקד הוא שואל אותי "מה אתה ככה שקט?" אמרתי לו עם הרבה דמעות בלב
"ליפני שנתים התגלגלתי על כיסא גלגלים.... החלום היה ללכת... ועכשיו קיבלתי את הצאנס לטוס"
את הסיפור לא הרבה מכירים רק מי שמכיר אותי אישית.. והחברה.. אני לא ויתרתי כל רגע ושמתי כל מה שיש לי
נכנסתי למינוס בבנק ביגלל הרופאים
ההורים שלי לא רצו שאני יתגיס - אבא שלי נכה צהל שלא מוכןו שיהיה לו עוד נכה... והלכתי נגד הכל
בבצפר אמרו לי שאני צריך להיות טבח כל המורים באו איתי ראש בראש..
הגיוס לקורס ביולי
הרבה אנשים מנסים להוריד פרופיל ואני חושב שזה בושה
הרבה שירתו לפניכם והרבה ישרתו אחריכם
מה אתם שונים מי אחרים שאתם לא צריכים לשרת בצבא?
תתפסו ביצים ותשרתו כמו גברים!!
אני גם לא אוהב אנשים שעושים פוזות
צריך לדעת להיות צנועים והכל בטעם אני קרעתי תתחת ואני בלב שלם יודע שהמקום שלי בקורס מובטח לא כי אבא שלי זה הדודה של הרמטכ'ל ולא כי הכל קומבינות אלא כי באמת עברתי את המיבחנים והגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי!!!
דרך אגב אני מצטער על העברית אני לא נוטה לכתוב דברים גם הכל פה בסגנון סוג ז' בגלל זה.. אמנם יש לי 80 בלשון

להתראות ושבוע טוב!!