כן אני מכיר את הטיפוס. אני אגיד לך מה אני עשיתי כדי שהטיפוס הזה יאבחן אותי כמו שצריך - התחלתי לבכות. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי. יצאתי ונכנסתי שוב. עשיתי דברים מפגרים. התפרקתי לגמרי והראיתי את זה הן מילולית והן מבחינת שפת הגוף. הוא לא יכול להגיד לפסיכי ברמה הזו "תחזור ליחידה".
וזה גרם לי לחשוב לרגע, שזה נכון! אנחנו לא נוטים לדבר על הקב"ן הסטריאוטיפי אשר רק מקבל את מרותו וטריקת הדלת באחוריים של החייל כמקובל. כמובן שאי אפשר להתכונן לכל סוגי האישיות, אך ישנן שיטות בסיסיות עבור דיונים, רובן ברורות מעליו אך קשה לנסך אותן ברגע שצריך אותן. אז מה דעתכם שנשים אותם על השולחן ונראה מה יוצא מזה? כמובן שלהציג נושאים באופן מופשט לא יעזור בדבר, צריך לערבב אותן עם תוכן מעשי, ובשביל זה אנחנו פה כדי לראות איך אנשים כבר השתמשו בחיים שלהם ב"שיטות" הללו.
•שינוי נושא : כאשר אתם מגיעים לקיר בטון, שאין לכם יותר מה לומר, אתם חשים שתפסו אותכם במפסעה והפסדתם לחלוטין בדיון, מה נהוג לעשות? משנים את הנושא! אומנם הביטול המוחלט של הטענות הקודמות של הדובר בכך שאפילו לא מכירים בהן זהו צעד ילדותי בדיונים רציניים / אינטלקטואלים (נטולי רגש), אך כאשר מדובר על הצד הרך והגחמתי של הנפש והרגשות; הנושא העיקרי משתנה מאוד מהר(תחשבו על זוגיות). רואים את זה באופן יפהפה בציטוט למעלה: " התחלתי לבכות. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי", פתאום מלדבר על "מה הבעיה שלך בבסיס", הבעיה עוברה לחלוטין לבועה המקומית שמערבת באופן אישי את הקב"ן בגלל ההתנהגות שלו. דוגמה יותר קלאסית, ולרוב הומורית (ומאוד סקסיסתית עבור אנשים מסויימים), תהיה : גבר ואישה מתווכחים, שניהם מעלים את קולם ובסופו של דבר האישה מתחילה לבכות. במקום לדבר על הנושא העיקרי שבכלל התחיל אל הוויכוח, כעת מדברים על הרגשות שנפגעו והנושא הקודם נשכח לחלוטין.
מדובר כאן על להציג בעיה יותר גדולה מהקודמת שצריך לטפל בה עכשיו. ועל הדרך, בנושאינו על בריאות הנפש, זה בהחלט מציג את הבעיה העיקרית באופן נהדר בגלל ש-"מה הבעיה בבסיס" היא שאלה ריקה לחלוטין שנועדה לקרב את החייל לקב"ן באופן רגשי על ידי סיפור. אני ארחיב על זה בהמשך.
•עוגן : בני אדם אוהבים להשלים את החסר, למצוא את השלם ואת הקבוע. כך שברגע שמישהו מנסה להשלים את החסר שאתם סיפקתם, זה יכול לעבוד לטובתכם ולרעתכם. נאמר רבות כאן בפורום : "תובילו אותם ולא להיפך", מה שזה אומר שצריך לתת לבן אדם מולכם להיתפס על קונספט, על רעיון שהם יצטרכו להשלים בעצמם. כולם יודעים שמאוד קשה לשנות סטיגמה, ככה שאם מישהו חושב שאתם משקרים -- אותו אדם ינסה למצוא סיבות לכך בעצמו, ולא ינסה למצוא סיבות למה אתם דוברי אמת. אפשר לשים לב להופעתו של העוגן לאחר שהקבן שואל : "אז מה למעשה הבעיה?" -- זוהי חקירה רגשית, שמקורה באמפטיה , כך למעשה הקבן רוצה שתיצרו עבורו סיפור שיכול להשוות לעצמו ולאנשים אחרים כדי שיכול לקלוט באופן רגשי, אשר פועל הרבה יותר מהר מקוגנטיבי, את המצב שלכם. שוב, אני ארחיב על זה בהמשך. -- אבל העוגן האמיתי כאן, הוא למעשה קשירת הסביבה של הקב"ן (מה שהוא מכיר ומבין) אליכם; "מה הבעיה בבסיס" היא הניסיון להבין את הבעיה שלכם כנגד הבעיות של חיילים אחרים; יצירות ממוצע שמבוסס על החיי יום-יום שלכם ביחס לאחרים. כמה פעמים שמעתם "לי היה קשה יותר, מה שיש לך זה כלום"? (בין חיילים, לא בין חייל וקב"ן) זהו העוגן בתיפארתו, ואל תתנו לו לגרור אותכם איתו. תיצרו בועה משילכם שאומרת "זה אתה, וזה אני. תבין שאתה לא יכול להבין אותי -- רק תבין שיש לי בעיה." ; וזה נעשה בדרך כלל בכך שמציגים שהבעיות התחילו לפני הצבא, ככה מבטלים לחלוטין את הסביבה המקומית כהבעייתית. מה שזה אומר שעליכם להראות זה או שתגידו שחוויתם יותר מדי חוויות שליליות בצבא ואתם לא יכולים להתעורר בבוקר בידיעה שצריך לחזור או שכל הבעיות שלכם התחילו לפני הצבא וכך אתם מעולם לא הייתם קשירים לשירות (מומלץ) אחרי הכל, אפשר להעביר אותכם בסיס ואז הכל בסדר. אפשר לתתת לכם ת"ש יותר טוב, אז למה לצאת לגמרי? זו שאלה אמיתית שהרבה שואלים, הדילמה והקונפליקט הפנימי מלעזוב את מה שידוע אינו פשוט ואני הולך להרחיב עליו בעתיד. אם לא היה לכם קושי עם לעמוד לבד על הרגליים לפני הצבא, זה לא תקף לגביכם.
אם אתם מרחיקים את המחשבה שהבעיה היא ס"כ מקומית ואפשר לפתור אותה, לא תגיעו לאף מקום עד שתראו דירדור במצב הנפשי באופן כבד שידרוש חוות דעת והמלצות לאחר זמן מה. כך שלדעתי מומלץ מלתתחילה להרחיק את היכולת של הבן אדם העומד מולכם מלעגון אותכם איתו באותה סירה.
•הנרטיב מועדף על המופשט : למי שלא יודע, 'נרטיב' "הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית" -wiki, ומופשט הוא ההיפך המוחלט, ניתוק מכל שייכות אישית. המופשט הינו הלוגי, תחשבו כמה קשה להבין מה התוכן של של כל האשכול הזה אם אני מבטא כל כך הרבה מידע בלי להשוות אותו לחיי יום-יום, בלי לשים אותו בתחביר מובן.
בני אדם, כפי שאמרתי למעלה; 'אוהבים להשלים את החסר, למצוא את השלם ואת הקבוע' -- והשלם והקבוע, הוא מה שהם יודעים כבר ביחס לעצמם. כל בן אדם רק מבין את עצמו, וכך אחד צריך שידברו להבנה האישית של האותו אדם כדי שיהיה קליק.
עכשיו, הנקודה של הנרטיב -- הסיפור, זה לקרב את האדם העומד מולכם. למעשה אומרים לכם : "עכשיו ספר לי את זה באופן שאני באופן אישי נכנס לסיפור הזה". לאומן חזותי נותנים אנלוגיות של ציורים וצבעים, לסופר נותנים אנלגיות של סיפורים ישנים -- לקב"ן נותנים סיפור על החיים בצבא. האומנן? הבעיה מתחילה בדיוק כאן, בגלל שהקב"ן לא יכול לאמוד את המיקום שלכם ביחס לצבא (משמע לעצמו ולנסיון שלו). אך אנשים בכל זאת (לצערינו) מבינים הרבה יותר מהר אם אתם נותנים להם סיפור, ומה שצריך לעשות זה לספר סיפור.
והסיפור, כמובן, בנוי מהעוגן!
מספרים על העבר העגמומי שלכם, על המחסור בכלים שלכם להתמודד עם מצבים, איך בבית ספר תמיד הושפלתם, איך תמיד הקולות הרודפים להיות נורמלי הושתקו רק כאשר נעלתם את עצמכם בחדר: כל זה כדי למתוח השוואה חדה בין המצב בעבר, לבין עכשיו. "החיים שלי היו X, אבל עכשיו הם Y! באופן חד מאוד! ואני לא יכול להתמודד עם זה!" -- העוגן המבוטא כאן, הוא האי-יכולת להתמודד. לא ציינתי כאן למה קשה בבסיס, אלא למה זה הגיוני שיהיה לי קשה בבסיס. העוגן מספר לקב"ן שצריך לחקור את האפשרות שהחייל הזה מעולם לא היה מתאים למערכת. ואז הם מתחילים לשאול אותכם לגבי המשפחה שלכם, החברים שלכם, הביצועים שלכם בבית ספר, התחביבים שלכם...וכל זה להצדיק, דרך סיפור, לחלוטין בעקיפין : למה אתם סובלים בבסיס.
•תמונה אחת אומרת אלף מילים : זה מין המשך לסעיפים למעלה, ההיגיון עוקב כהבא: "לפעמים, עדיף לומר כמה שפחות כדי לומר המון", אתם רוצים שהקב"ן / פסיכיאטר ישלים את החסר עבורכם -- שישכנע את עצמו (נרטיב אישי) על ידי ביסוס מוקדם לגבי האישיות שלכם (העוגן) שאינכם כשירים. אם אתם מדברים המון, זה מראה שאתם לא בהכרח צריכים עזרה; אלא תמיכה נפשית. הקב"ן הינו רק פורקן של הלחץ שלכם ורק צריך להדהד את הראש שלו באמרו "There there" עד שהזמן נגמר צריך לתת לבן אדם לשכנע את עצמו, לחשוב בעצמו כדי להגיע להחלטה כל שהיא!
אז מה כן עושים? פשוט, משדרים סימנים. זה נעשה דרך :
•שפת גוף (רקיעת הרגל במהירות, התבוננות בריצפה או בקיר, התכנסות אל תוך הגוף (לא למתוח את הידיים לצדדים), התעסקות עם הידיים (גזיזת ציפורניים, משיכת העור בעזרת האצבעות, גירוד מתמשך של היד), גירוד הראש והצוור, הבעת פנים מתה / חסרת עניין ועייפה, בכי וכה')
• דיבור קטוע, גמגמום ושהייה ארוכה בין תשובה לתשובה/
• תוסיפו עוד אם אתם מצליחים לחשוב על משהו.
אני לא מבטל את הסעיפים הקודמים בעזרת האחד הזה, מדובר כאן על דרך שבא מחצינים מצוקה לא רק בעזרת הלשון. אם עוקבים אחר החוק בקולנוע: "הראו, את תאמרו" (Show, don't tell), יש יותר תוכן בהחצנת עומללות דרך הגוף מאשר לומר "אני לא יכול" בלי שום הקשר, רוב הסיכויים שהקב"ן פשוט יתעייף ממכם ככה.
• הקצנה : אני ממש לא מבין איך לא הזכרתי את זה; הקצנה היא למעשה לקחת בעיה קיימת או דמיונית, ולהוסיף לה חשיבות יתרה ממה שהיא באמת במקור. כאשר מקצינים כל דבר חשוב לבטא במילים את הבעיה באופן מינמלי, משמע שלא צריך להרחיב על זה. למשל, אם יש לכם בעיה עם התספורת הצבאית וזה פוגע לכאורה בדימוי-העצמי שלכם, אתם מעגנים את הבעיה הזאתי לבעיה רגשית אחרת. זה לא בגלל שאין לכם שיער שזה קשה, אלא בגלל התחושה המכאיבה והצורמת של ערום, ביקורת חיצונית, אובדן של זהות אישית וכך אתם לא יודעים מא אחרים חושבים עליכם או יאמרו עליכם, המחשבה שאתם ס"כ פריט שאפשר לעשות איתכם מה שהם רוצים ושאתם בכלל לא חשובים; היא לגמרי יותר קריטית מאשר : "כי לא בא לי". אישיות נקרסיסטית זה אחלה דבר אם רוצים להקים עסק, אך אתם רוצים שירגישו משהו כלפיכם כאן מבחינה אמפטית. שימו לב כמה יגון ביטאתי מדבר פשוט כמו תספורת. האם אתם יכולים לדמיין מה אפשר לעשות עם שיבוץ תפקיד לא אטקרטיבי, תסמונת פוסט-טראומה, פארנויה, הפרעות אישיות וכה?
חשוב לי לציין שנית שהנקודה היא לא לבטא מצוקה מהמעשה (להיות נהג / להסתפר / להיות עם חולצה) אלא מהביטול של מעשים, רעיונות, זהות או רגשות אחרים שאותו מעשה מבטל (להיסתפר - ביטול של חופש התבטאות אישית וכך דימוי אישי ועוד המון, להיות ממתין ובכך לא לעשות דבר ועוד צועקים עליכם - הורדה בדימוי עצמי והרהור לגבי העתיד תוך כדי החוסר מעש...וזה לא ממני, אני מצטט את הרגשות של אנשים אחרים כאן).
עריכה: אני שמח שאנשים מקשרים לאשכול הזה, נהדר לראות שהמאמצים שלי עזרו.
