תמצית הטיעון:
==============
המצב כיום במדינה הוא שמבין הגברים הכשירים למילואים (אנשים ברמת בריאות סבירה בגילאים 21-42), רק אחוז קטן (כ20%), עושים מילואים. ורק חלק מביניהם עושים מילואים באופן אינטנסיבי.
הדבר גורם למצוקה קשה לאנשי המילואים.
הם מופלים לרעה בקבלה לעבודה, הם מתקשים לעמוד בתחרות בעבודה מול שאר האנשים (שהם כאמור הרוב) וחיי המשפחה שלהם נפגעים.
בנוסף, בגלל שכמעט אף אחד לא עושה מילואים. נוצרה אוירה ברחוב הישראלי שמילואימניקים הם בעצם מתנדבים. הדבר אינו נכון. המיעוט שעושה – עושה בכפיה.
התפיסה הזו מסוכנת במיוחד בשוק התעסוקה, שכן מעסיקים עלולים לפטר עובד שנעדר חודש בשנה "מרצונו". רוב המועסקים היום במשק אינם עובדי מדינה כמו לפני כמה עשרות שנים. והיום – כל מעסיק הישר בעיניו יעשה.
באשר לחוק שמונע פיטורים של אנשי מילואים – החוק ריק מתוכן:
1. איש מילואים צריך להסתפק בזה שלא יפטרו אותו? ומה אם לא מקדמים אותו בעבודה בגלל המילואים?
2. ממילא אף מעסיק לא יצהיר במקרה כזה באופן גלוי על סיבת הפיטורין אלא "ימצא" עילה אחרת…
גם לסטודנטים מילואים יכולים להוות הרס של סמסטר. ובעולם תחרותי בו ממוצע הציונים שלך עלול להשפיע מאוד על הצלחתך בעתיד, המילואים מהווים נזק אקדמי יוצא דופן.
הנזקים לכשעצמם אינם עילה לתביעה. שכן המדינה צריכה את מערך המילואים כדי להתקיים (אני מניח). אבל האחוז הקטן שעושה מילואים עבור כולם, זו העילה לתביעה שאני מנסה לגבש.
מדובר באפליה שעבורי ועבור רבים אחרים מובילה לירידה בהישגי החיים (ובעקבות כך גם ברמת החיים).
צה"ל צריך לגייס את כל הכשירים באופן שיוויוני או לחלופין לבטל את שירות המילואים ולהחליפו במתכונת שונה.
השאלה:
======
השאלה שלי היא האם יש לי סיכוי להביא טיעון כזה לבית המשפט העליון ולהצליח?
תודה, איש מילואים לא מבחירה (5 צוים בתוך שנה וחודשים). אני באמת נדחק למצב נפשי קשה בגלל המילואים. ואני בטוח שאני לא היחיד.
.
