הודעה על ידי Anon669 » 05 יולי 2017 08:51
הסיפור נורא ארוך ומתאר את כל התהליך של היציאה שלי, אתם עזרתם לי אני מקווה שזה יעזור לכם.
השתחררתי ב19/6/2017 התגייסתי בנובמבר 2016 סהכ 7 חודשי שירות מתוכם 3 חודשי טירונת 03 בפלוגת מ'צ מעברים.
לא הייתה לי מוטיבציה להתגייס כלכך לצהל ותמיד חששתי מיזה אבל אפשר להגיד שזרמתי נראלי כמו רובכם שבהתחלה חושבים שאולי לא יהיה כלכך רע, שלחו אותי פעמיים לקב'ן לפני הגיוס בגלל עבר פלילי קטן רצו לוודא שאני כשיר לשירות, לא כלכך ידעתי את משמעות הדבר וכמובן דיברתי עם הקב'ן בביטחון מלא ובעצם נתתי לו להבין שאני בנאדם בריא לגמריי ומוכן לשרת בצהל..
למזלי באותה תקופה שהתחלתי להשבר לגמריי (יום ראשון 4/6/2017) אחד החברים הקרובים שלי שרק התגייס השתמש בטרגט 21 וסיפר לי על התהליך שלו אז חשבתי על זה ונכנסתי לאתר ולמסמך עצמו קראתי והגעתי בעצם למקור של כל זה "מדריך גונזו לקבניסט הצעיר" שאותו הורדתי לפלאפון כך שאוכל בכל אפשרות לשלוף את המדריך ולקרוא.
אז בעצם באותו יום ראשון בערב נשכבתי במיתה בלי לדבר כלכך עם החדר והתחלתי לקרוא לעומק ובעצם סיימתי את המדריך ואחרי קצת דיבורים עם החבר שגם כן מכיר את טרגט21 יותר טוב ממני הגעתי למסכנה שאני נכנס בזה הכי חזק שאני יכול, ואגיד כל דבר שיוציא אותי מהמקום הזה כמה שיותר מהר, הגעתי יום למחרת למחסום ורגע לפני שעליתי לעמדה פרץ לי בכי שהיה בתוכי תקופה ארוכה, נתתי להכל לצאת, המפקדים לא הבינו מה קרה לי ושמו אותי בצד וניסו לתקשר איתי, לא שיתפתי אותם בכלום חוץ מכמה משפטים של "אני לא יכול יותר" "תעזבו אותי בשקט" כמובן בטון חלש ולא כלכך ברור וחוסר עניין למה שקורה סביבי, ובעצם התחילו החפירות וגם באותו רגע אני אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני לא עוצר אני לא מפסיק את זה לרגע אחד וכל יום מתקדם רק קדימה, המשמרת הזאת ספציפי הייתה משמרת של 12 שעות אבל אחרי 8 שעות של חוסר תפקוד ובכי החליטו לשלוח אותי חזרה לבסיס לנוח במטרה לעזור לי, המפקד שלי ועוד מפקדים ניסו לדבר איתי אבל לא נפתחתי לאף אחד וניסיתי כמה שפחות לדבר.
המפקד שלי כבר הכיר אותי וידע שאני בחור שיודע לדבר וניסה הרבה לשכנע אותי לפחות 5 ימים הוא ניסה לשכנע לדבר עם משפטים של "אם כל הכבוד לא שכחתה לדבר" - "אתה בן 20 אתה יודע לדבר בוא תספר לי מה קרה לך" ,והמפשט הכי נורא "אני יכול לעזור לך רק תספר לי מה קרה" למה גרוע ? כי זה המשפט שאם הייתי עונה עליו כלום לא היה משתנה וגם אתם אל תענו עליו, כי אם הם יודעים איך לעזור לי, אז המצב לא יתקדם לשום מקום מה שנקרא לפתור את זה "ברמתם" לכן זה דבר שעדיף להמנע ממנו.
וככה עברו להם מספר ימים שכל פעם מקצרים לי משמרת בכמה שעות ומנסים לדבר איתי וגם הקצין המ'מ שלי ניסה להבין מה המצב וגם לו עניתי אולי משהו חסר עניין ולא הייתי מוכן לדבר כלכך.
הייתי מגיע למשמרות אבל לא מתפקד בהם ככה שלא יקרה מצב של סירוב פקודה כי לא לעלות משמרת זה סירוב פקודה אוטומטי, אז הייתי מגיע למחסומים וברוב מתחבא בשירותים וקורא את המדריך גונזו ומשנן אותו יותר ויותר ומנסה לזכור דברים קריטיים שחשובים לדמות שלי.
ככה עבר לו כמעט שבוע והנה יום שישי אני במחסום ופתאום הגיע הסמ'פ ולקח אותי חזרה לבסיס לשיחה, לא דיברתי איתו כמעט בכלל, הוא חשב שקרה משהו בבסיס שאולי מישהו פגע בי ולכן רצה להוציא את זה ממני אבל נתתי לו להבין שאין פה עניין של פגיע מחייל אחר רציתי שהוא יבין שזה דכאון פשוט והוא הבין את זה לבד, ה"שיחה" הייתה ארוכה אבל בכלל לא אינפורמטיבית כמו כל שיחה שלי עם כל חייל אחר בשבוע הזה בגדוד, ולכן אחרי כל המאמץ יצא בלי תשובה וחסר מודעות למה שקורה איתי.
וגם הבטיח שאראה קבן בהקדם האפשרי, דבר חשוב שהוא שאל אותי ממש בסוף אם אני יכול לפגוע בעצמי, עניתי לו "לא יודע" הוא אמר לי שהוא חושב שאני טיפה מבולבל ולכן ייקח לי את הנשק וישים אותי בחדר עם המפקד שלי שיהיה לי "יותר נוח" בעצם שם אותי בנוהל השגחה\התאבדות בלי להגיד לי את זה ישירות אבל כמובן הכל היה ברור לי.
בבוקר אחרי שזה היה יום שבת, נכנס המ'מ שלי לחדר ואמר לי "זוכר שהבטחתי שאני יביא אותך למישהו שיכול לעזור לך ?" עניתי לו כן עם הראש ,והוא לקח אותי לרכב ונסענו למיון פסיכיאטרי.
השיחה עם הפסיכיאטר האזרחי שהיה זקן אמריקאי ששירת בצהל 40 שנה, הגיע למסקנה שהוא ממליץ על שחרור מצהל ושתוך 24 שעות אראה קבן\פסיכיאטר צבאי וגם נתן לי ג' לחזור הביתה.
לא אמרתי הרבה לפסיכיאטר הוא לא היה כל כך סובלני הוא צעק עליי ברגע שלא עניתי לו על שאלה במשך כמה שניות וצעק עליי הרבה שם בקיצור בעצמו נראלי מטופל פסיכיאטרית, הדברים שהיו חשובים לי להעביר לו הם חוסר שינה, אין תאבון, שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול לבד בבית, והכי הכי חשוב מחשבות אובדניות ורצון להתאבד אבל גם חשוב שאין לי ברגע זה תוכנית להתאבד כדיי שלא ישלח אותי לאישפוז כפוי (ובמהלך השיחה הציע לי להתאשפז 7 פעם וסירבתי כל הזמן) וכששאל אם אני יהיה בבית אז ארגיש יותר טוב עניתי כן עם הראש (למרות שזה לא כלכך טוב כי לדמות שלי בעצם שום דבר לא אמור לעזור להרגיש יותר טוב אבל זאת הייתה סיטואציה של חוסר ברירה כי הוא לא ידע אם לשחרר אותי הביתה או להשאיר בנוהל השגחה בבסיס כי הוא חשב שאני יכול להתאבד בבית)
אחרי השיחה איתו הוא כתב חוות דעת בערך 45 דק.
נשלחתי הביתה וקיבלתי הודאה שאני נשאר בבית על להודאה חדשה וזאת אומרת שאני לא אראה קבן תוך 24 שעות כמו שהפסיכיאטר אמר להם אבל השתמשתי בזה לטובתי והתכוננתי חזק לקבן שיננתי את הדמות כתבתי לעצמי נקודות חשובות ובעצם להעביר את כל המידע האפשרי עם 0 סתירות ,הכנתי את אמא שלי לשיחה מהקבן ככה שאם יתקשר אליה היא תגיד לו שלא יצאתי מהבית בכלל ומאז הגיוס מצבי רק מתדרדר ושאני לא מדבר ולא משתף אותה בכלל במה שעובר עליי.
ובקשר לשיחה עם הקבן מה שיש לי להגיד זה שאין פה תשובות נכונות ולא נכונות, לכו עם הדמות שבניתם לעצמכם וזה מה שאני עשיתי, העברתי לו את המידע החשוב שזה כמו אצל הפסיכיאטר - שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול, לא אוכל לא ישן, ציינתי שיש לי רק חבר 1 וגם איתו אין לי חשק לדבר, חברה נפרדה ממני לפני חודש אבל זה בכלל לא אכפט לי, וסיפרתי לו משהו חשוב זה שתכננתי להתאבד ביום שישי הקודם ובעצם התכנון היה להתאבד ביום ראשון בשירותים לירות לעצמי לראש, הוא שאל אז מה עצר אותי ?(כי זה היה כבר יום שלישי אז בעצם עברו יומיים מאז תאריך ההתאבדות שלי) סיבה פשוט מאוד לקחו לי את הנשק וקיבלתי גימלים.
מה שנותן להבין שאם אני יקבל את הנשק האישי שלי חזרה יכול להיות סיכוי שאני ארצה שוב לעשות את זה אז לכן היה מאוד חשוב להגיד את זה בצורה כזאת כי נשק זה אחד הדברים היום יומיים בתפקיד לכן הוא לא היה מוכן לקחת סיכונים.
הסתירה היחידה שהייתה לי זה העניין עם הרצון להתגייס, אמרתי לו שלא רציתי בכלל להתגייס ואז הוא נתן מבט במחשב ואמר לי "אבל כתוב לי שבעבר בשיחה עם הקבן הייתה לך מוטיבציה גדולה לשרת בצהל" וכאן כמו שברור לפי מה שכתבתי בתחילת הסיפור שלי הייתה לי שיחה עם הקבן לפני הגיוס ולא אמרתי לו בכלל שום דבר כמעט רע והוא הבין שאני כשיר לשירות.
אז נבהלתי טיפה ואמרתי לו ש"ניסיתי" והוא קיבל את זה ושאל "אתה נתתה הזדמנות לצהל ?" עיניתי כן עם הראש והוא פשוט עזב את זה בצד כי הסתירה הזאת היא כלום לעומת המצב הנוכחי הנפשי שלי.
אמר לי אחרי שעה ורבע שאני יכול לצאת לחכות בחוץ, בזמן הזה התקשר לאמא שלי והתחיל לחקור אותה במשך 20 דק ,אמא שלי עמדה בגרסה שלי וכל שאלה מכשילה שלא ידעה לענות עליה (כי אמרתי לה רק תשובות למספר שאלות מצומצם כמו "האם הוא אוכל בבית?") פשוט אמרה "אני לא יודעת הוא לא מדבר איתי בכלל והוא הבן היחיד שלי אני דואגת" בקיצור יצאה מהשאלות המכשילות בצורת דאגה וחוסר מודעות למצב שלי.
קרא לי חזרה למשרד שלו ואמר לי שהוא לא רואה שום דרך לעזור לי ואמר שימליץ על שחרור מצהל (כמובן שניסה לאשפז אותי וגם ניסה לשכנעה את אמא שלי לקחת אותי לאישפוז בעיר שלי, אבל סירבנו לכל זה והוא לא יכל לאשפז אותי בכפיה כי לא עניתי על הדרישות של אישפוז כפוי שזה בעצם שאני יכול להוות סכנה לעצמי או לסביבה שלי)
שמחתי נורא כי התחלתי להרגיש את הסוף מתקרב, וזאת הייתה השיחה הראשונה שלי עם קבן היחידה וגם האחרונה.
הגעתי הביתה ואחרי יומיים נשלחתי לפסיכיאטר הצבאי שכבר אצלו אין כל כך מה להגיד כי הכל כבר כתוב לו במשחב, רק לזרום עם השאלות שלו וכמובן לא להגיד שיש התאבדות מתוכננת לזמן הקרוב, הפסיכיאטר היה רוסי אבל למשהו הוא נורא דאג לי, הוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין שכל הזמן שהייתי בבית פשוט ישבתי ולא עשיתי כלום ופשוט ישבתי והסתכלתי על הרצפה, הוא אמר לי שאני זקוק לטיפול דחוף ושאל אותי אם אני מודע לזה, אמרתי שאני לא יודע והוא שאל מה אני כן יודע אז פשוט לא עניתי לו, הוא ניסה לשאול כמה שאלות מכשילות אבל לא יצא לו כלכך, כמו לדוגמא, אם אני כלכך חוסר תפקודי וללא רצון בכלל לדבר עם אנשים ומה שאני מבקש זה שיעזבו אותי בשקט, למה הגעתה אליי ? קל נורא להתחמק פשוט עניתי שהמפקד אמר שאני חייב להגיע ונוצר מצב שאני מגיע לשיחות בחוסר ברירה.
השיחה איתו לא הלכה הרבה בערך 15 דק וברוב ניסה לשאול שאלות לוגיות וישירות מאוד הוא לא דיבר איתי כמו כולם היא דיבר איתי נורא לעניין ובכלל לא הביע עדינות כלפי המצב שלי, בסוף השיחה הוא אמר לי שהוא חושב שהשחרור מצהל לא יעזור לי בכלל ושאני זקוק לטיפול מאוד דחוף באזרחות, כתב את דעתו לועדה רפואית ושוחררתי מצהל.
לסיכום, 11 ימים מאז תחילת התהליך עד קביעת פרופיל ע"י הפסיכיאטר הצבאי (פרופיל 21)
לאחר מכן טופס טיולים ולהגיע לבקום וכל זה גם התעכב טיפה אז עד המסירה של החוגר שלי וקבלת הפטור מודפס בידיים סה'כ של 14 ימים מאז תחילת הדמות והדכאונות.
עברתי ב11 ימים האלא -
מיון פסיכיאטרי ששם הייתה השיחה הראשונה שלי עם פסיכיאטר.
שיחה אחת עם קבן היחידה.
שיחה אחת עם הפסיכיאטר הצבאי.
ומלא מלא חפירות מהמפקדים וסבל בבסיס.
מה שאני יכול להגיד שאין מה להתרשם מהמהירות של היציאה כי היה לי את כל מה שאפשר רק לבקש.
תמיכה של אמא - עזרה לי עם כל השיחות פלאפון שהיו לה ושמרה על גרסה וחוסר מודעות למצב שלי כרגע.
תמיכת מפקדים - עזרו לי נורא עם המהירות שהגעתי לגורמים פסיכיאטרים וגם חיילים שהלכו וסיפרו להם שאני "משחק אותה" ורק רוצה לצאת מהצבא הם לא התייחסו אליהם כלל.
עזרה מחייל בחדר - שהלך וסיפר שאני לא מתקלח בכלל ולא מדבר עם אפאחד.
וגם חבר שהכיר את טרגט 21 יותר ממני ותמיד הזכיר לי ונתן לי נקודות חשובות להתמקד בהם.
וגם אתם בטח אומרים שזה לא טוב שאמרתי שהשתמשתי בסמים וכל העניים עם הסמים וכו
אני הייתי מוכן בכל מחיר להתשחרר בצורה הכי מהירה שיכולה רק להיות וגם הצלחתי לעשות את זה, הסמים זה רק עוד משהו קטן שמוסיף לסיבה הנפשית שלי כי לא הייתה לי שום ועדת סמים או משהו מסגנון וסיבת השחרור היא מטעמי בריאות.
המשפט שתמיד ליווה אותי זה שלא היה מישו שרצה להשתחרר ולא השתחרר, בסופו של דבר הכל עניין של להבין את המערכת של רפואת הנפש בצהל שהיא פשוטה לגמריי וכל אחד ממכם יכול לעבוד עליה, למישהו יקח יותר זמן למישהו פחות הכל תלוי בבסיס בתפקיד במפקדים בהורים, כל דבר שהוא לטובתכם רק יזרז את התהליך של היציאה שלכם אבל שום דבר מזה גם לא יכול לשלול לכם את היציאה כי תמיד יש דרך.
בהצלחה לכל מי שרוצה להשתחרר ושבאמת מרגיש שהוא לא יכול יותר מקווה שהסיוט ייגמר בשבילכם כי בישבילי הוא כבר נגמר.
[b]הסיפור נורא ארוך ומתאר את כל התהליך של היציאה שלי, אתם עזרתם לי אני מקווה שזה יעזור לכם.[/b]
השתחררתי ב19/6/2017 התגייסתי בנובמבר 2016 סהכ 7 חודשי שירות מתוכם 3 חודשי טירונת 03 בפלוגת מ'צ מעברים.
לא הייתה לי מוטיבציה להתגייס כלכך לצהל ותמיד חששתי מיזה אבל אפשר להגיד שזרמתי נראלי כמו רובכם שבהתחלה חושבים שאולי לא יהיה כלכך רע, שלחו אותי פעמיים לקב'ן לפני הגיוס בגלל עבר פלילי קטן רצו לוודא שאני כשיר לשירות, לא כלכך ידעתי את משמעות הדבר וכמובן דיברתי עם הקב'ן בביטחון מלא ובעצם נתתי לו להבין שאני בנאדם בריא לגמריי ומוכן לשרת בצהל..
למזלי באותה תקופה שהתחלתי להשבר לגמריי (יום ראשון 4/6/2017) אחד החברים הקרובים שלי שרק התגייס השתמש בטרגט 21 וסיפר לי על התהליך שלו אז חשבתי על זה ונכנסתי לאתר ולמסמך עצמו קראתי והגעתי בעצם למקור של כל זה "מדריך גונזו לקבניסט הצעיר" שאותו הורדתי לפלאפון כך שאוכל בכל אפשרות לשלוף את המדריך ולקרוא.
אז בעצם באותו יום ראשון בערב נשכבתי במיתה בלי לדבר כלכך עם החדר והתחלתי לקרוא לעומק ובעצם סיימתי את המדריך ואחרי קצת דיבורים עם החבר שגם כן מכיר את טרגט21 יותר טוב ממני הגעתי למסכנה שאני נכנס בזה הכי חזק שאני יכול, ואגיד כל דבר שיוציא אותי מהמקום הזה כמה שיותר מהר, הגעתי יום למחרת למחסום ורגע לפני שעליתי לעמדה פרץ לי בכי שהיה בתוכי תקופה ארוכה, נתתי להכל לצאת, המפקדים לא הבינו מה קרה לי ושמו אותי בצד וניסו לתקשר איתי, לא שיתפתי אותם בכלום חוץ מכמה משפטים של "אני לא יכול יותר" "תעזבו אותי בשקט" כמובן בטון חלש ולא כלכך ברור וחוסר עניין למה שקורה סביבי, ובעצם התחילו החפירות וגם באותו רגע אני אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני לא עוצר אני לא מפסיק את זה לרגע אחד וכל יום מתקדם רק קדימה, המשמרת הזאת ספציפי הייתה משמרת של 12 שעות אבל אחרי 8 שעות של חוסר תפקוד ובכי החליטו לשלוח אותי חזרה לבסיס לנוח במטרה לעזור לי, המפקד שלי ועוד מפקדים ניסו לדבר איתי אבל לא נפתחתי לאף אחד וניסיתי כמה שפחות לדבר.
המפקד שלי כבר הכיר אותי וידע שאני בחור שיודע לדבר וניסה הרבה לשכנע אותי לפחות 5 ימים הוא ניסה לשכנע לדבר עם משפטים של "אם כל הכבוד לא שכחתה לדבר" - "אתה בן 20 אתה יודע לדבר בוא תספר לי מה קרה לך" ,והמפשט הכי נורא "אני יכול לעזור לך רק תספר לי מה קרה" למה גרוע ? כי זה המשפט שאם הייתי עונה עליו כלום לא היה משתנה וגם אתם אל תענו עליו, כי אם הם יודעים איך לעזור לי, אז המצב לא יתקדם לשום מקום מה שנקרא לפתור את זה "ברמתם" לכן זה דבר שעדיף להמנע ממנו.
וככה עברו להם מספר ימים שכל פעם מקצרים לי משמרת בכמה שעות ומנסים לדבר איתי וגם הקצין המ'מ שלי ניסה להבין מה המצב וגם לו עניתי אולי משהו חסר עניין ולא הייתי מוכן לדבר כלכך.
הייתי מגיע למשמרות אבל לא מתפקד בהם ככה שלא יקרה מצב של סירוב פקודה כי לא לעלות משמרת זה סירוב פקודה אוטומטי, אז הייתי מגיע למחסומים וברוב מתחבא בשירותים וקורא את המדריך גונזו ומשנן אותו יותר ויותר ומנסה לזכור דברים קריטיים שחשובים לדמות שלי.
ככה עבר לו כמעט שבוע והנה יום שישי אני במחסום ופתאום הגיע הסמ'פ ולקח אותי חזרה לבסיס לשיחה, לא דיברתי איתו כמעט בכלל, הוא חשב שקרה משהו בבסיס שאולי מישהו פגע בי ולכן רצה להוציא את זה ממני אבל נתתי לו להבין שאין פה עניין של פגיע מחייל אחר רציתי שהוא יבין שזה דכאון פשוט והוא הבין את זה לבד, ה"שיחה" הייתה ארוכה אבל בכלל לא אינפורמטיבית כמו כל שיחה שלי עם כל חייל אחר בשבוע הזה בגדוד, ולכן אחרי כל המאמץ יצא בלי תשובה וחסר מודעות למה שקורה איתי.
וגם הבטיח שאראה קבן בהקדם האפשרי, דבר חשוב שהוא שאל אותי ממש בסוף אם אני יכול לפגוע בעצמי, עניתי לו "לא יודע" הוא אמר לי שהוא חושב שאני טיפה מבולבל ולכן ייקח לי את הנשק וישים אותי בחדר עם המפקד שלי שיהיה לי "יותר נוח" בעצם שם אותי בנוהל השגחה\התאבדות בלי להגיד לי את זה ישירות אבל כמובן הכל היה ברור לי.
בבוקר אחרי שזה היה יום שבת, נכנס המ'מ שלי לחדר ואמר לי "זוכר שהבטחתי שאני יביא אותך למישהו שיכול לעזור לך ?" עניתי לו כן עם הראש ,והוא לקח אותי לרכב ונסענו למיון פסיכיאטרי.
השיחה עם הפסיכיאטר האזרחי שהיה זקן אמריקאי ששירת בצהל 40 שנה, הגיע למסקנה שהוא ממליץ על שחרור מצהל ושתוך 24 שעות אראה קבן\פסיכיאטר צבאי וגם נתן לי ג' לחזור הביתה.
לא אמרתי הרבה לפסיכיאטר הוא לא היה כל כך סובלני הוא צעק עליי ברגע שלא עניתי לו על שאלה במשך כמה שניות וצעק עליי הרבה שם בקיצור בעצמו נראלי מטופל פסיכיאטרית, הדברים שהיו חשובים לי להעביר לו הם חוסר שינה, אין תאבון, שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול לבד בבית, והכי הכי חשוב מחשבות אובדניות ורצון להתאבד אבל גם חשוב שאין לי ברגע זה תוכנית להתאבד כדיי שלא ישלח אותי לאישפוז כפוי (ובמהלך השיחה הציע לי להתאשפז 7 פעם וסירבתי כל הזמן) וכששאל אם אני יהיה בבית אז ארגיש יותר טוב עניתי כן עם הראש (למרות שזה לא כלכך טוב כי לדמות שלי בעצם שום דבר לא אמור לעזור להרגיש יותר טוב אבל זאת הייתה סיטואציה של חוסר ברירה כי הוא לא ידע אם לשחרר אותי הביתה או להשאיר בנוהל השגחה בבסיס כי הוא חשב שאני יכול להתאבד בבית)
אחרי השיחה איתו הוא כתב חוות דעת בערך 45 דק.
נשלחתי הביתה וקיבלתי הודאה שאני נשאר בבית על להודאה חדשה וזאת אומרת שאני לא אראה קבן תוך 24 שעות כמו שהפסיכיאטר אמר להם אבל השתמשתי בזה לטובתי והתכוננתי חזק לקבן שיננתי את הדמות כתבתי לעצמי נקודות חשובות ובעצם להעביר את כל המידע האפשרי עם 0 סתירות ,הכנתי את אמא שלי לשיחה מהקבן ככה שאם יתקשר אליה היא תגיד לו שלא יצאתי מהבית בכלל ומאז הגיוס מצבי רק מתדרדר ושאני לא מדבר ולא משתף אותה בכלל במה שעובר עליי.
ובקשר לשיחה עם הקבן מה שיש לי להגיד זה שאין פה תשובות נכונות ולא נכונות, לכו עם הדמות שבניתם לעצמכם וזה מה שאני עשיתי, העברתי לו את המידע החשוב שזה כמו אצל הפסיכיאטר - שימוש בעבר בסמים, שתיית אלכוהול, לא אוכל לא ישן, ציינתי שיש לי רק חבר 1 וגם איתו אין לי חשק לדבר, חברה נפרדה ממני לפני חודש אבל זה בכלל לא אכפט לי, וסיפרתי לו משהו חשוב זה שתכננתי להתאבד ביום שישי הקודם ובעצם התכנון היה להתאבד ביום ראשון בשירותים לירות לעצמי לראש, הוא שאל אז מה עצר אותי ?(כי זה היה כבר יום שלישי אז בעצם עברו יומיים מאז תאריך ההתאבדות שלי) סיבה פשוט מאוד לקחו לי את הנשק וקיבלתי גימלים.
מה שנותן להבין שאם אני יקבל את הנשק האישי שלי חזרה יכול להיות סיכוי שאני ארצה שוב לעשות את זה אז לכן היה מאוד חשוב להגיד את זה בצורה כזאת כי נשק זה אחד הדברים היום יומיים בתפקיד לכן הוא לא היה מוכן לקחת סיכונים.
הסתירה היחידה שהייתה לי זה העניין עם הרצון להתגייס, אמרתי לו שלא רציתי בכלל להתגייס ואז הוא נתן מבט במחשב ואמר לי "אבל כתוב לי שבעבר בשיחה עם הקבן הייתה לך מוטיבציה גדולה לשרת בצהל" וכאן כמו שברור לפי מה שכתבתי בתחילת הסיפור שלי הייתה לי שיחה עם הקבן לפני הגיוס ולא אמרתי לו בכלל שום דבר כמעט רע והוא הבין שאני כשיר לשירות.
אז נבהלתי טיפה ואמרתי לו ש"ניסיתי" והוא קיבל את זה ושאל "אתה נתתה הזדמנות לצהל ?" עיניתי כן עם הראש והוא פשוט עזב את זה בצד כי הסתירה הזאת היא כלום לעומת המצב הנוכחי הנפשי שלי.
אמר לי אחרי שעה ורבע שאני יכול לצאת לחכות בחוץ, בזמן הזה התקשר לאמא שלי והתחיל לחקור אותה במשך 20 דק ,אמא שלי עמדה בגרסה שלי וכל שאלה מכשילה שלא ידעה לענות עליה (כי אמרתי לה רק תשובות למספר שאלות מצומצם כמו "האם הוא אוכל בבית?") פשוט אמרה "אני לא יודעת הוא לא מדבר איתי בכלל והוא הבן היחיד שלי אני דואגת" בקיצור יצאה מהשאלות המכשילות בצורת דאגה וחוסר מודעות למצב שלי.
קרא לי חזרה למשרד שלו ואמר לי שהוא לא רואה שום דרך לעזור לי ואמר שימליץ על שחרור מצהל (כמובן שניסה לאשפז אותי וגם ניסה לשכנעה את אמא שלי לקחת אותי לאישפוז בעיר שלי, אבל סירבנו לכל זה והוא לא יכל לאשפז אותי בכפיה כי לא עניתי על הדרישות של אישפוז כפוי שזה בעצם שאני יכול להוות סכנה לעצמי או לסביבה שלי)
שמחתי נורא כי התחלתי להרגיש את הסוף מתקרב, וזאת הייתה השיחה הראשונה שלי עם קבן היחידה וגם האחרונה.
הגעתי הביתה ואחרי יומיים נשלחתי לפסיכיאטר הצבאי שכבר אצלו אין כל כך מה להגיד כי הכל כבר כתוב לו במשחב, רק לזרום עם השאלות שלו וכמובן לא להגיד שיש התאבדות מתוכננת לזמן הקרוב, הפסיכיאטר היה רוסי אבל למשהו הוא נורא דאג לי, הוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין שכל הזמן שהייתי בבית פשוט ישבתי ולא עשיתי כלום ופשוט ישבתי והסתכלתי על הרצפה, הוא אמר לי שאני זקוק לטיפול דחוף ושאל אותי אם אני מודע לזה, אמרתי שאני לא יודע והוא שאל מה אני כן יודע אז פשוט לא עניתי לו, הוא ניסה לשאול כמה שאלות מכשילות אבל לא יצא לו כלכך, כמו לדוגמא, אם אני כלכך חוסר תפקודי וללא רצון בכלל לדבר עם אנשים ומה שאני מבקש זה שיעזבו אותי בשקט, למה הגעתה אליי ? קל נורא להתחמק פשוט עניתי שהמפקד אמר שאני חייב להגיע ונוצר מצב שאני מגיע לשיחות בחוסר ברירה.
השיחה איתו לא הלכה הרבה בערך 15 דק וברוב ניסה לשאול שאלות לוגיות וישירות מאוד הוא לא דיבר איתי כמו כולם היא דיבר איתי נורא לעניין ובכלל לא הביע עדינות כלפי המצב שלי, בסוף השיחה הוא אמר לי שהוא חושב שהשחרור מצהל לא יעזור לי בכלל ושאני זקוק לטיפול מאוד דחוף באזרחות, כתב את דעתו לועדה רפואית ושוחררתי מצהל.
לסיכום, 11 ימים מאז תחילת התהליך עד קביעת פרופיל ע"י הפסיכיאטר הצבאי (פרופיל 21)
לאחר מכן טופס טיולים ולהגיע לבקום וכל זה גם התעכב טיפה אז עד המסירה של החוגר שלי וקבלת הפטור מודפס בידיים סה'כ של 14 ימים מאז תחילת הדמות והדכאונות.
עברתי ב11 ימים האלא -
מיון פסיכיאטרי ששם הייתה השיחה הראשונה שלי עם פסיכיאטר.
שיחה אחת עם קבן היחידה.
שיחה אחת עם הפסיכיאטר הצבאי.
ומלא מלא חפירות מהמפקדים וסבל בבסיס.
מה שאני יכול להגיד שאין מה להתרשם מהמהירות של היציאה כי היה לי את כל מה שאפשר רק לבקש.
תמיכה של אמא - עזרה לי עם כל השיחות פלאפון שהיו לה ושמרה על גרסה וחוסר מודעות למצב שלי כרגע.
תמיכת מפקדים - עזרו לי נורא עם המהירות שהגעתי לגורמים פסיכיאטרים וגם חיילים שהלכו וסיפרו להם שאני "משחק אותה" ורק רוצה לצאת מהצבא הם לא התייחסו אליהם כלל.
עזרה מחייל בחדר - שהלך וסיפר שאני לא מתקלח בכלל ולא מדבר עם אפאחד.
וגם חבר שהכיר את טרגט 21 יותר ממני ותמיד הזכיר לי ונתן לי נקודות חשובות להתמקד בהם.
וגם אתם בטח אומרים שזה לא טוב שאמרתי שהשתמשתי בסמים וכל העניים עם הסמים וכו
אני הייתי מוכן בכל מחיר להתשחרר בצורה הכי מהירה שיכולה רק להיות וגם הצלחתי לעשות את זה, הסמים זה רק עוד משהו קטן שמוסיף לסיבה הנפשית שלי כי לא הייתה לי שום ועדת סמים או משהו מסגנון וסיבת השחרור היא מטעמי בריאות.
המשפט שתמיד ליווה אותי זה שלא היה מישו שרצה להשתחרר ולא השתחרר, בסופו של דבר הכל עניין של להבין את המערכת של רפואת הנפש בצהל שהיא פשוטה לגמריי וכל אחד ממכם יכול לעבוד עליה, למישהו יקח יותר זמן למישהו פחות הכל תלוי בבסיס בתפקיד במפקדים בהורים, כל דבר שהוא לטובתכם רק יזרז את התהליך של היציאה שלכם אבל שום דבר מזה גם לא יכול לשלול לכם את היציאה כי תמיד יש דרך.
בהצלחה לכל מי שרוצה להשתחרר ושבאמת מרגיש שהוא לא יכול יותר מקווה שהסיוט ייגמר בשבילכם כי בישבילי הוא כבר נגמר.
