שלום dantex
זה נשמע שאתה במצוקה אמיתית וכנה.

א. אתה חייב להבין שאם תישאר עם תפקוד רגיל (אפילו לקוי, אבל רגיל) אז אף אחד לא ישים עליך. לעתים רחוקות יש מישהו שאכפת לו, במיוחד במקומות כאלה.
אתה חייב להוריד את התפקוד בהדרגה במשך כמה ימים, עד שתגיע למצב שאתה נמצא עם הראש בין הידיים ולא מגיב לאנשים.
במידה וצריך, כנס לשירותים ותנעל את עצמך לכמה שעות שאנשים ילחצו.
אל תרגיש חובה לענות כל פעם שמישהו פונה אליך, כולל מפקדים. בטח לא להסתובב ולצחוק. להראות עייף וכן הלאה.

זה דוקא "טוב" שאנשים אמרו לך מה שאמרו לך על חבל התליה, זה אומר ששמים לב וכו'.

ב. פניה לקב"ן - אני לא יודע איך זה הולך שם אצלכם, אבל יש לך את האפשרות בכלזאת לפנות למ"מ. אפשרות שניה - לפנות לרופא (רופא רגיל) ולתאר את התסמינים בצורה שטחית (דכאון, בעיות שינה, מחשבות לא טובות וכן הלאה). ולבקש הפניה לטיפול.
אפשרות שלישית זה לפנות ישירות לקב"ן אם אתה יודע איך.
רביעית, לנסות דרך קצין העיר או בברה"ן תל השומר.

ג. בנוגע למה צריך להגיד בראיונות עם רופא/קב"ן. קודם כל, תתחיל בלקרוא את "טרגט21". שנית, אתה צריך להדגיש את הקושי הנפשי שלך ובפרט - הדרדרות. כלומר, לא להגיד שכל החיים היית ככה וסתם בא לך לצאת מהצבא (בהגיון הצבאי זה יכול לומר שאין להם סיבה לשחרר), אלא להדגיש שאתה נופל לתהום שאתה מאבד את זה, שאתה לא יכול יותר לאחוז בחיים וכאלה.
אתה לא צריך להגיד "אני רוצה להתאבד" - אנשים בדרך כלל לא אומרים את זה גם כשהם עומדים לעשות את זה (למעשה, הם בדרך כלל דוקא לא אומרים, אלא עושים בשקט, בניתוק מהעולם).
תדבר על מחשבות בסגנון אובדני והרס עצמי, כמו הרצון שלך לקחת את ההגה חזק ימינה ולזרוק את הרכב מצוק, או הרצון לשים רגל על הגז עד הסוף לעצום עיניים ולחכות. כאלה. יש עוד הרבה דברים שאפשר להגיד, אבל בתור נהג - אולי כדאי לך להדגיש דברים שקשורים לנהיגה, כי זה מגביר את הסכנה.
תתאר את העולם שלך כמו שתיארת כאן ואפילו יותר קיצוני - ללא חברים, ללא שמחה, בדידות וזרות מאוד גדולה, תתאר שאתה לא מחובר לאף אחד, שהכל נראה לך מוזר וכאלה.
נראה לי שאתה יודע למה אני מתכוון.

ד. שאלה - הורים בעניין? יודעים? תומכים? זה חשוב.

שלום
נשמע שאתה מרגיש מאד במצוקה, שרגשות קשים שהכרת בתכון חזרו אליך בגדול בשרות הצבאי, ואתה ממש מדוכא כל כך ובודד עד כדי שאתה מודאג ממה שאתה עלול לעשות לעצמך או לאחרים.
רציתי לספר לך סה"ר, סיוע והקשבה ברשת, אתר שבו מתנהלים פורומים וצ'טים באווירה חמה ותומכת באנונימיות. אנחנו לא נוכל לעזור לך עם לצאת מהצבא, אבל ניתן אוזן קשבת לכל שעל הלב ואולי זה יקל קצת.
אנחנו כאן אם תרצה
מתנדבת סה"ר
האתר שלנו http://www.sahar.org.il/

שלום לך,
לפי מה שאתה מספר בהחלט מקומך לא בצבא, דבר ראשון אל תתבייש לפנות לקב"ן הכל מתחיל מזה שתפנה אליו ותספר לו מה שרשמת פה ,העצה הכי טובה שאני יכולה לתת זה לא לתפקד בכלל רק ככה ישימי לב אלייך ויבינו שמשהו עובר עלייך ויתחילו להתייחס ברצינות.אנשים כאלה מגעילים יש בכל מקום אל תשים לב אליהם,אל תתייאש המון אנשים היו במצבך ואפילו יותר גרוע ויצאו מהצבא . מה שסיפרת זה אמור להספיק ואם לא אז תתחיל תקצין את הבעיות .בהצלחה ותעדכן

בגדול כן.

הסיפור שלך נשמע תואם ליציאה מהצבא,בעיקר העובדה שאתה היית דכאוני גם בתור אזרח.רק אל תהיה מפוזר מידי ותתמקד בנקודה שאתה יכול להיות מסוכן לעצמך אם תישאר בצבא.תפסיק לתפקד לגמרי בטענה שאתה "לא מסוגל" אפילו תסתובב סתם עד שעות הלילה המאוחרות בבסיס או סתם אל תאכל בצורה סדירה כדי שתיפקוד הלקוי שלך יראה אמין.

כמובן שחוות דעת מפסיכיאטר אזרחי מאוד תעזור,אם אתה מוכן להשקיע קצת כסף.אבל בגדול אתה בכיוון הנכון,תנסה אולי קצת להקצין את רגשותיך בעזרת מה שתיארתי כמה שורות למעלה,אבל אתה בדרך הנכונה.

שלום,
אני כבר חודשיים בצבא ועוד כשה הייתי תלמיד הייתה לי בעיה חברתית(אני בן אדם שאוהב להתבודד ואם כבר
להיות בחרת אנשים זה קצת אנשים שאני מכיר טוב ונוח לי איתם).כשה הייתי קם ללימודים תמיד הייתי קם בבאסה
והיה בא לי פשוט להיעלם מהעולם במקום שוב להיות אם האנשים האלה(וככה עברתי את השנים האלה בדיכאון וסבל).כשה סיימתי יב שמחת חיים חזרה אליי והדיכאון שהיה לי עבר אבל ידעתי שיש לפניי את הצבא.
לקראת הצבא באתי אופטימי וחשבתי שהכל יהיה טוב ואני יעשה כמיטב יכולתי להתחבר לאנשים וזה.
כשה הגעתי לבקו"ם ישר התבאסתי לא מהאנשים אלה מזה שראיתי כמה שהמערכת הצבאית מגעילה ואטומה.
אבל דווקה האנשים שם היו סבבה.אחרי שבוע בבקו"ם שיבצו אותי להיות נהג הובלה ומאז הדיכאון התחיל שוב.
פתאום מצאתי את עצמי בטירונות מוקף באנשים הכי גרועים שיש בצבא,המיץ של הזבל כמו שאומרים.
לא הבנתי איך האנשים בבקום היו כאלה נחמדים ופה כולם עבריינים לשעבר,פורשי תיכון וכאלה.
בטירונות התחברתי עם שני אנשים שחשבו כמוני וככה עברתי אותה.עכשיו אני בקורס ואנשים שהתחברתי איתם העבירו אותם למקום אחר.בקורס אני רוב הזמן נמצא לבד,לא יכול להיות בחדר כשה יש שם אנשים,או בכל מקום אחר שיש בו הרבה אנשים.בהתחלה זה עוד היה בסדר אף אחד לא העיר לי על זה,אבל עכשיו אנשים מהחדר זורקים לי כל מיני הערות
כמו "תעשה קעקוע של חבל תלייה על הצוור כי זה ניראה שאתה הולך להתאבד בקרוב" אני מבין שזה בצחוק אבל אני ממש נפגע מזה וזה מכניס אותי עוד יותר לדיכאון וגם תמיד ניגשים אליי כל מיני אנשים ושואלים למה אני בדיכאון.גם המצב הכלכלי בבית לא טוב והצבא לא עוזר ולראשונה בחיי התחלתי
להיכנס למינוסים.הגעתי למסקנה הצבא לא מתאים לי ואני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר כי אחרת אני יפגע או מישהו אחר(ובזמן אחרון רצות לי הרבה מחשבות כאלה בראש).אני רוצה לבקש קב"ן אבל אני מתבייש לדבר עם המ"מ
(אצלינו אין מפקדים אישיים,המפקדים שם הם סתם נותנים משימות ומתחלפים כל יום),ואני גם חושב שהיא לא תאמין לי שזה עניין דחוף כי אני מתפקד כמו שצריך ונחשב חייל טוב.אני מתכנן להוריד את ביצועי ולהפסיק לתפקד כדי שיראו
שיש דירדור בתפקוד שלי ואז לבקש קב"ן.רציתי לשאול אם לדעתכם אני יספר מה שכתבתי פה לקב"ן זה מספיק בשביל לצאת?