אני כנראה אבקש מאמא שלי שתתקשר אליה אחרי הפגישה ביום ראשון.

שחכתי לציין,מותר לערב הורים ואף רצוי אבל שתדע שההורים צריכים ממך אישור להתקשר אל הקבנית אוו הפסיכיאטרית,ככה היה איתי,למרות שאמא שלי אמרה לה הבת שלי מספרת לי הכל,אני פשוט לא יכולה לתת לה להיות ככה והחמירה את המצב,הקבנית לא כל כך נתנה לה לדבר כי היא אמא שלי אמרה שאני לא יודעת מיזה שהיא מתקשרת (ובלי שום קשר ידעתי,זה סתם היה כדי שזה יראה חמור,ולהפך צריך)
תילחם על שלך,בסוף זה ישלם,אם אתה רוצה רק הקלות תנסה להגיע לועדת אי התאמה ששם יתנו לך כל מה שאתה רוצה.

תדע לך שמה שאתה מרגיש אלו דברים אמיתיים שקיימים - כאבי לב ותחושת החנק. לא המצאות שלך (אם מישהו ינסה להגיד לך שאתה ממציא).
אתה אומר מה שצריך. אם תוכל לפרט לה פה ושם יותר זה טוב. לא צריך לענות מיד או בפירוט מטורף, אלא תראה שאתה חושב על הדברים, שאולי קשה לך לדבר על זה.
תוציא כמה מלים.

באופן עקרוני, אתה אמור להגיע לפסיכיאטר.
אתה יכול גם לפנות לברה"ן כמו שאמרתי לך לפני כן, אבל אם כרגע אתה יכול להישאר במסלול הנוכחי, אז עדיף (בגלל שזה פחות טרטור בשבילך)

אני אמרתי לה שאני לא יושן טוב ז.א. מתעורר כל הזמן, קם לפני הזמן, לא יכול לחזור לישון.
על תחושות החנק (שיש לי דרך אגב) וכאבים באזור הלב עדיין לא אמרתי לה, אך אציין את זה ביום ראשון.

דיברתי איתה גם על בעיות עם חברים\מפקדים, בעיות כאלה ואחרות בבית. בגלל שהסיפור לא מפוברק בבסיס אני מתנהג בצורה דומה והמפקדים כמו שאמרת מטומטמים לגמרי. אמרתי לה שאני לא מאמין להם ובכלל לא יכול לבטוח באף אחד כבר (בגלל אותו הסיפור עם התור לקפ"ס).

מסכים עם חופשי21 ואני רוצה להוסיף:
כדאי לך להעשיר את הסיפור. זה נכון שההרגשה הישירה היא "לא יכול" והרבה יגידו את זה, אבל נסה להעשיר במלים, כמו לדבר על תחושה של חנק, של רקבון, ועדיף יותר ומשפטים מפורטים כמו שדברים נראים לך אפורים או שחורים והכל חסר טעם וריקני. אולי זה מה שאמרת, אני לא יודע.
כדאי להוסיף עניינים פיזיולוגיים - לא ישן טוב, הרבה סיוטים וכו'.

אל תתייחס לבסיס הספציפי כל הזמן, ותנסה לדבר על החיים בכלל. שתף איתה פעולה קצת, אבל לא לשבת רגל על רגל ולפלרטט איתה על החיים (שאני מתאר לעצמי שלא עשית את זה)

אני מקווה שגם בבסיס אתה מתנהג בהתאם, כן?
המפקדים, כמו בהרבה מקרים, אטומים לגמרי. הם הרבה פעמים יגידו לך "לנסות חזק יותר" ושטויות כאלה.

אני אגיד מראש שלא קראתי את כל ההודעות פה
לדבר על נטיות אובדניות באופן כללי לא יזיק לך, אבל מה שאמרת לה("אני לא יודע מה לעשות") זה יכול להתפרש מאוד כאילו אתה חושב על זה.נטיות אובדניות זה יכול להיות מזה שאתה חושב על התאבדויות, המוות הרבה פעמים לאו דווקא שניסית לקפוץ ולא הלך.

מאיזו בחינה התכוונת לנזק?

נניח ותדבר על כוונות שקרובות להתממש לפגוע בעצמך (חותך את עצמך לעיתים תכופות, מתכנן זמן להתאבד וכו') המצב יכול להיות "מסוכן"
יש הרבה דברים שלוקחים בחשבון לפני אשפוז כפוי, יש טיפולים קונבקציונאליים כמו פסיכותרפיה וטיפול תרופתי שבדרך כלל ניגשים אליהם קודם(לא בצבא, בצבא לא מתעסקים בזה בדר"כ), כל עוד המצב לא נורא מדי.

בקיצור, תמשיך מאיפה שהיית זה נראה בסדר.

טוב אז עכשיו אני אחכה עד יום ראשון ואז אני אציין את כל מה שלא אמרתי לה היום. מומלץ להראות הקצנה במצב שהוא גם כך די קיצוני אך ללא נטיות אובדניות או להישאר באותו קו?

thatothersoul כתב:אני אבקש מאמא שלי שתתקשר אליה או משהו.
בקשר לנטיות אובדניות אני חושש שאיכשהו זה יכול לפגוע בי אחר כך.

אם לא תגזים ותביא על עצמך אשפוז כפוי, אין שום נזק.
אבל אתה יכול להוציא 21 גם בלי נטיות אובדניות.

אני אבקש מאמא שלי שתתקשר אליה או משהו.
בקשר לנטיות אובדניות אני חושש שאיכשהו זה יכול לפגוע בי אחר כך.

thatothersoul כתב:הבנתי.

היא גם שאלה אותי אם היו\יש לי נטיות אובדניות ועניתי לה באותו "אני כבר לא יודע מה לעשות".. האם צריך לשים יותר דגש על נטיות אובדניות או להישאר באותה גרסא?

אם אתה רוצה לצאת מהצבא תגיד שרצית להתאבד ועצרו אותך ואז ישבו ודיברו איתך,ואז תערב גם את ההורים (זה תמיד עוזר)

הבנתי.

היא גם שאלה אותי אם היו\יש לי נטיות אובדניות ועניתי לה באותו "אני כבר לא יודע מה לעשות".. האם צריך לשים יותר דגש על נטיות אובדניות או להישאר באותה גרסא?

thatothersoul כתב:הייתי עכשיו אצל הקפ"סית ואמרתי לא את כל מה שכבר רשמתי.
הסברתי לה שאני לא יכול להיות פה. היא שאלה בגלל מה אז אמרתי הכל. פשוט לא מסתדר. לא עם החברים לא עם המפקדים.
היא התחילה להעמיק יותר על מה שקורה בבית ומה קורה לי פה.
שאלה אותי אם אני רוצה להיות בצבא ואמרתי לא.
אמרה גם שאנחנו מנסים לעזור לאנשים בדברים שונים לפני שמוציאים אותם מהצבא.
היו עוד שאלות כאלה ואחרות ובסופו של דבר היא אמרה שהיא רוצה עוד פגישה בגלל שלא הבינה הכל.
היא קבעה לי תור ליום ראשון הבא.


עכשיו שאלתי היא מה אני אמור להגיד לה ביום ראשון? מה עדיף להגיד שהיא תבין שכל מה שיעזור לי הוא לצאת?

אל תתרגש, זה מהלך שגרתי לקבוע עוד פגישה שתיים.
כעיקרון תמשיך באותו הקו. הפגישות נועדו לראות אם באמת במהלך הזמן וויתרת על הרצון שלך לצאת,
והשלמת על הכעס והתסכול. אל תראה לה שכן.

הייתי עכשיו אצל הקפ"סית ואמרתי לא את כל מה שכבר רשמתי.
הסברתי לה שאני לא יכול להיות פה. היא שאלה בגלל מה אז אמרתי הכל. פשוט לא מסתדר. לא עם החברים לא עם המפקדים.
היא התחילה להעמיק יותר על מה שקורה בבית ומה קורה לי פה.
שאלה אותי אם אני רוצה להיות בצבא ואמרתי לא.
אמרה גם שאנחנו מנסים לעזור לאנשים בדברים שונים לפני שמוציאים אותם מהצבא.
היו עוד שאלות כאלה ואחרות ובסופו של דבר היא אמרה שהיא רוצה עוד פגישה בגלל שלא הבינה הכל.
היא קבעה לי תור ליום ראשון הבא.


עכשיו שאלתי היא מה אני אמור להגיד לה ביום ראשון? מה עדיף להגיד שהיא תבין שכל מה שיעזור לי הוא לצאת?

תודה.

נראה מה יהיה ביום שני..

thatothersoul כתב:אולי למישהו יש טיפים בנוגע למפקדים? להמשיך ללכת בעקיפין?

אף אחד לא יכול באמת לעשות לך שום דבר על זה. נזיפה, במקרה הרע.
להם לא משתלם לאבד חייל, לכן הם ישתמשו בכל מני משחקי מילים לדכא את הרצון שלך לצאת.
חשוב מאוד שלא תאבד את הראש, ותמשיך בקור רוח לעבר המטרה שלך. אל תתן לאף אחד לערער אותך.

אולי למישהו יש טיפים בנוגע למפקדים? להמשיך ללכת בעקיפין?

בוקר טוב.

היום הייתי אצל הקפ"ס ושאלתי אם אני יכול להיכנס בלי תור כי אין לי כח ומצבי הנפשי לא מאפשר לי לחכות עד שהמפקדים המטומטמים האלה יעשו משהו (ביקשתי תור עוד שבוע שעבר), היא אמרה שלא אך קבעה לי תור לשבוע הבא. אמרתי לה שכביכול היו אמורים להזמין לי תור, היא בדקה ואמרה שאין שום זימון תור. ז"א שהמפקדים שלי מחרטטים לי בלי סוף. נמאס לי כבר מהיחס הזה. 10 דקות אחרי שיצאתי ממשרד הקפ"ס מתקשר אלי המפקד ושואל למה אני הלכתי לקפ"ס ישירות ולא דרכם. אין כבר כח לשטויות האלה. רק גובר וגובר הדכאון הזה. מקווה לצאת כבר בזמן הקרוב כי אני ממש לא יודע מה אני יעשה ומה יקרה אם לא אצא.

קודם כל: http://www.target21.jeeran.com/index1.html
תקרא את המסמך כמה פעמים עד שתפנים, כאן נענות רוב השאלות שלך.
ברה"ן זה המקום בו כל הקב"נים והפסיכיאטרים נמצאים בו ("בריאות הנפש"). אתה יכול לגשת לשם (על מדים) על הבוקר ויכולים לקבוע לך פגישה אם זה ייראה דחוף. או שאתה יכול ללכת לפיכיאטר אזרחי, להוציא ממנו הפניה לקב"ן בה נאמר שהוא ממליץ שתיפגש עם הקב"ן/פסיכיאטר. את המכתב הזה תפקסס לברה"ן והם יקבעו לך פגישה והכל יהיה מסודר.

האם יש לכם דגשים מיוחדים בצורת הפנייה שלי אליו? בצורת הדיבור? בדברים שצריך ולא צריך להגיד?

תודה

דונגל כתב:קראת את "טרגט21"?
אתה יודע שאתה יכול לפנות גם לברה"ן תל השומר, כן?

לא, לא ידעתי. מה תפקיד הברה"ן?

קראת את "טרגט21"?
אתה יודע שאתה יכול לפנות גם לברה"ן תל השומר, כן?

אני אנסה בתחילת השבוע כאשר הוא יהיה כאן.

אז אתה יכול ללכת על קב"ן כמו שאמרת.
לא להיות נחמד בפגישה. להדגיש בעיות ואם צריך להמציא קצת.

אחרכך אפשר להכניס את ההורים לתמונה

בעקרון אני עכשיו נמצא קרוב לבית.. בערך שעה.. אבל מצבי עדיין קשה.

ההורים בעקרון תומכים, כי כשהם או אחותי צריכים אותי - אני לא נמצא.

עדיף ללכת עם תור, אבל אם אפשר בלי זה גם בסדר.

בכלאופן, אי אפשר לדעת מה הקב"ן יחשוב. אם אתה תבוא אליו ותגיד שסך הכל, הכל בסדר אבל קשה לך להיות רחוק מהבית וזה נורא מעיק עליך, אז אולי זה יגרור המלצה לשירות קרוב יותר לבית או משהו. אולי איזה פטור.
אם אתה הולך ומסביר לו בקול נכאים שאתה לא יכול יותר, שאתה לא רוצה לקום בבוקר וכל יום נראה לך אפור/שחור, שאתה עייף, לא אוכל וכו', זה כבר סיפור אחר.
תאמר שאתה לפעמים לא יכול לשלוט בעצמך, ואם הוא ישאל, אז תגיד שאתה מתחיל להתעצבן על כל דבר וצועק ובוכה וכו'.

אגב, ההורים תומכים?

אני כנראה אגש אליו בלי תור, כי אין לי כח ומספיק עצבים לחכות לתור. (גם ככה אני אחכה לתור איזה חודש.. זה בערך הזמן אותו אני מחכה לכל דבר שאני מבקש..)..

השאלה האם הוא יכיר בבעיתי (שהיא אמיתית לחלוטין) או שאני אצטרך להקצין במה שאני אומר.

כדאי שתבקש קב"ן ותספר לו את זה
מעבר לזה, ממליץ לקרוא את "טרגט 21" אם עוד לא קראת.
אל תדאג, תלך לקב"ן ותתחיל בתהליך.

אני כבר לא יודע מה לעשות.
אני כל הזמן בדכאון בגלל היותי מרוחק ממשפחתי (אפילו אם זה "סך הכל" בערך שעה מהבית.. אני איש משפחתי, ולא יכול בלי המשפחה שלי), נמאס לי מהמקצוע הדפוק שלי שבכלל לא תואם למקצוע שלמדתי בהיותי שוחר, נמאס לי מהאנשים החלאות שיש כאן (לא כולם כמובן.. אבבל הרוב), נמאס לי מהיחס המגעיל של כולם, נמאס לי מהאי-אכפתיות שכולם מפגינים לבעיות הפיזיות שיש לי (כאב גב רוב הזמן.. כרגע אין לי שום פטור אך הגב כואב! כל הזמן!) ומהאי-אכפתיות למצבי הנפשי ( עליו אני לא מרבה לדבר.. כי אנשים חושבים שזה מצחיק שבן-אדם בן 20 נמצא במצבי.. לפחות זה שאני בוכה לפעמים כי אני כבר לא יכול לשלוט ברגשות ובעצמי הם לא יודעים..).
ועוד השבת אני נשאר בתורנות מטבח, למרות שלא הייתי צריך אך הפכו לי את השבתות והשבת הזו היא בעצם השנה החדשה, שזה בעצם חג משפחתי אצלינו וכמו כן לאבא שלי יש יום הולדת ומתי שכל המשפחה שלי תהיה בבית ותחגוג אני אהיה תקוע לי פה במחשבות על מה קורה בבית מנקה זבל כמו עבד. (בעצם למה כמו.. מי עוד עובד כמו חמור ומקבל עשירית ממשכורת המינימום???)
אני כל הזמן בדכאון וממש קשה לי להרגיע את עצמי כדי לא להשתגע או לעשות משהו שאני אתחרט עליו. אני לא יכול להמשיך במסגרת שכזו, שלו לדבר בכלל על לשרוד את השבת הזו בפרט.

כמה שזה לא ישמע מטומטם, נפקדות מתחילה להישמע לי כדבר טוב - כך לפחות אוכל להיות עם המשפחה, אך אני לא בן-אדם בעייתי ולה הייתי רוצה להגיע לזה..

תעזרו לי בבקשה!