אני מטופלת אצל קבנים כבר שלושה חודשים אני ממש סובלת בצבא לא מסוגלת להתמודד יותר ואת אף אחד זה לא מעניין הייתי אצל הקבן שלי פעמיים והוא הפנה אותי לפסיכיאטרית הפסיכיאטרית הייתה אלי פשוט זוועתי יש לי טראומה ממנה הייתה אמורה להיות לי עוד פגעשה עם פסיכיאטרית קבן ואחד ההורים שלי והפגישה הזו התבטלה והייתה לי פגישה עם הפסיכיאטרית היא רצתה לשחרר אותי אבל לא רציתי וגם ההורים שלי לא ואמרתי שאני אנסה עוד קצת היא אמרה שתעביר אותי בסיס הגעתי למצב שאני לא מסוגלת להתמוד יותר הייתה לי עוד פגישה שבוע שעהר עם קבנית אחרת כי הקבן הקודם שלי סיים מילואים הקבנית התייחסה אלי בזילזול ואמרתי לה בסוך השיחה שאני לא מסוגלת לחזור לבסיס והיא אמרה לע שזו ההחלטה אמרתי לה אני לא אזכה להגיע ליום שלישי והיא לא התייחסה אלי ונתנה לי לצאת ככה דיברה עם ההורים שלי לאחר שאמרו לה שהילדה לא מסוגלת יותר ושהם מפחדים שאני אעשה לעצמי משהו לא באמת התייחסה ואמרה שנחכה עד הפגישה הבאה אתמול הייתה לי עוד פגישה איתה והיא אמרה לי אני לא יכולה לעזור לך את ךא צריכה עזרה את באה רק כדי להשתחרר אם את רוצה אני יכולה פשוט לדבר איתך לא לתת לך הקלות ולא כלום יצאתי מתוסכלת בוכה ולא מסוגלת יותר ובערב ניסיתי להתאבד בלעתי כדורים אושפזתי ללילה ראיתי פסיכיאטרית במיון שנתנה לי מכתב המלצה לשיחרור וגימלים עד שאני רואה גורמי ברהן בבוקקר המפקדת שלי מתקשרת אלי שאני אבוא בשעה 14:30 לפגישה עם הקבניצ ולמחרת אני חוזרת לבסיס ראיתי היום את הקבנית והיא פשוט סיבנה אותי והחזירה אותי לבסיס אמרתי לה שאני לא מסוגלת אם אני יוצאת מפה בידיעה שרני חוזרת לבסיס אני מתאבדת והיא פשוט שלחה אותי לדרכי ואמרה לי כןכן תתאבדי .
אני כבר לא יודעת מה לעשות אני באמת צריכה את העזרה שלכם אני אמורה לחזור לבסיס אני יום יום בוכה אני לא יששנה בלילה לא אוכלת אים לי מצב רוח לא יוצאת עם חברות כלום המשפחה שלי לא מזהה אותיי תעזרו ליי

מלשבית כתב:היי, אני מתגייסת עוד בערך חודש ואני די בטוחה שאני ירגיש כמו הרבה אנשים שכתבו פה את התחושות שלהם כי אני מכירה את זה ממסגרות אחרות שהיתי בהם. אולי יש לי בעיה נפשית אבל אני רוצה לשרת בצהל ולסיים את השנתיים שלי כמו שצריך, אני חייבת לסיים אותם! יותר מזה יש לי שאיפות לגבי השירות שלי, אני רוצה להיות מפקדת ואולי אפילו קצינה. אז איך מתמודדים עם זה בלי פטור? תודה רבה לעונים

אל תדאגי את לא תקבלי פטור אם לא תרצי אין מניעה להיות פקידה גם עם בעיות נפשיות

את רוצה להיות מפקדת ואולי קצינה, אחר כך אולי הרמטכלית הראשונה, אבל נראה לאן תגיעי בצבא חוץ מלהיות תחליף למכונת קפה של המפקד הערס שלך.... אחרי שתצרי את המדים שלך אולי הוא גם יפלרטט איתך קצת וישלח אותך לקנות מתנות לאישתו ולילדים
אל תשכחי לבוא לעדכן אחרי שתסיימי את הטירונות איזה תפקיד מופלא הצבא נתן לך

היי, אני מתגייסת עוד בערך חודש ואני די בטוחה שאני ירגיש כמו הרבה אנשים שכתבו פה את התחושות שלהם כי אני מכירה את זה ממסגרות אחרות שהיתי בהם. אולי יש לי בעיה נפשית אבל אני רוצה לשרת בצהל ולסיים את השנתיים שלי כמו שצריך, אני חייבת לסיים אותם! יותר מזה יש לי שאיפות לגבי השירות שלי, אני רוצה להיות מפקדת ואולי אפילו קצינה. אז איך מתמודדים עם זה בלי פטור? תודה רבה לעונים

במילא רגוע לצערנו לא יכול לפעול כאן בפורום בתקופה הקרובה

ואכן יש הצהרות של הצבא על הקשחת העמדות לשחרור ובמקרים מסוימים גם רואים הקשחה של העמדות מול אנשים מסוימים, אבל במידה והקב"ן רואה מצב של מישהו שהוא חושב שזה מסכן אותו להמשיך את השירות שלו, הוא ישחרר אותו בכל מקרה

טלי

RAMI7250 כתב:במילא, יש מצב שהצבא הקשיח את הנהלים לשחרור?
אם אני לא טועה ראתי על כך באחת הכתבות בחודשים האחרונים..

אגב, סחטיין על הפורום החדש

לא יודע, כולם פה משתחררים. אני יצאתי תוך שבוע. הרושם שלי הוא שמי שרוצה יוצא. האמת, אם הייתי יודע שזה כזה קל להשתחרר, אולי הייתי ממשיך עוד כמה חודשים.

לא ידעתי שאני לא באמת כלוא, חשבתי שיקח לי רק שבועיים לראות קב"ן מרגע הבקשה, ושאני אצטרך הרבה פגישות בשביל להראות שאני רציני כי פעם ראשונה ינפנפו אותי או משהו כזה. בסוף, כאמור, יצאתי תוך שבוע מרגע שביקשתי לראות קב"ן, לאחר פגישה של כשעה וחצי עם קב"נית ופגישה של כחצי שעה עם פסיכיאטר. משחק ילדים.

אגב, לפסיכיאטר שהחליט לשחרר אותי לא היה מושג איפה אני משרת, מה אני עושה בכלל בתפקיד שלי, מי הם המפקדים שלי וכו'. בקושי את הקב"נית שהפנתה אותי אליו הוא מכיר. ממש בדיחה. מיותר לציין שהם לא היו בשום קשר ולא קיבלו חוות דעת מהמפקדים שלי. בעצם למה מיותר? אפילו חשוב לציין.

בשורה התחתונה, אני מתאר כאן מצב שהקלות להשתחרר היא בלתי נסבלת בעבור הצבא. זה אשכרה כמו לפנות לסתם בוס בעבודה רגילה שלך ופשוט להגיד לו: "יאללה נמאס לי, אני מתפטר."
ועוד משהו - כשהייתי בתור לפסיכיאטר, ראיתי חייל שמשרת כבר יותר משנתיים, מדבר עם הפסיכיאטר כמו לחבר, לא מפגין סימנים למצוקה נפשית או דיכאון בשיט. פשוט דיבר איתו, ביקש להשתחרר ועבר כבר מספר פגישות. הוא ישוחרר בקרוב.

תמיד אומרים שכמלש"ב יותר קל לקבל פטור מאשר כחייל. זו הדעה הרווחת. כניראה שזה נכון, כי הרבה אנשים אומרים כך, אבל אם תסתכלו על הסטטיסטיקה, אני חושב, וזה לא מוכח אלא רק סברה שלי, שיותר אנשים (גם בכמות אבל בעיקר באחוזים) מקבלים את הפטור כחיילים מאשר כמלש"בים. זתומרת שסטטיסטית יש יותר מקרים של יציאה מהצבא ממקרים של אי גיוס לצבא. אולי אני טועה, אבל זה הרושם שלי. סתם נקודה מעניינת.

במילא, יש מצב שהצבא הקשיח את הנהלים לשחרור?
אם אני לא טועה ראתי על כך באחת הכתבות בחודשים האחרונים..

אגב, סחטיין על הפורום החדש

יש מקרים שאפשר להגיע לוועדה בלי פסיכיאטר בדיוק, אם מושיבים פסיכיאטר בוועדה, או אם בכלל קבן מעלה אותך לוועדת אי התאמה ולא לוועדה רפואית

בכל מקרה נראה שהקבן הולך בכיוון שאת רוצה, מבין את המצב הקשה שאת נמצאת בו ומנסה לעזור לך להשתחרר

תעדכני ותשאלי אם את צריכה משהו נוסף

טלי

הודעות האורחים נהיו פשוט בלתי נסבלות, הם מוציאים את החשק לכתוב פה בפורום. זאת הייתה טעות גדולה לאשר כתיבת הודעות בפורום מבלי להירשם.

Strawberry כתב:היתה לי פגישה עם אמא אצל הקב"ן, הוא לא ניסה להפחיד, אמר שלא תהיה לי שום בעיה להתקבל לעבודות וללימודים עם פרופיל 21 (חוץ מלמוסד אבל הוא לא ממליץ לי באופן אישי) בעיקרון הוא רק רצה לקבל רקע עליי מנקודת מבט אחרת, שאל בעיקר על הסתגלות חברתית בגן ובבתי הספר כדי לקבל מושג על קשיי הסתגלות (הסעיף שהוא רוצה להוציא אותי עליו)

אמא שלי שאלה איך בדיוק מתבצע התהליך והוא הסביר שיש אבחון וועדה, אני מניחה שבאבחון הוא מתכוון לפגישה עם פסיכיאטר.
הוא אמר שהוא ינסה לשלוח אותי לוועדה בלי אבחון כי זה רק יאריך את התהליך.
האם זה אפשרי להגיע ישירות לוועדה בלי לראות פסיכיאטר?
הקב"ן ביחידה שלי הוא פסיכולוג, למיטב ידיעתי יש לו את הכח להמליץ ולא לקבוע לי פרופיל.

בא לי להקיא בכל פעם שאת מספרת דברים על הקבן הזה שלך...
קבן> פסיכיאטר> וועדה.
תפסיקי לאכול בשקיקה כל דבר שהוא מאכיל אותך ואת אמא.

היתה לי פגישה עם אמא אצל הקב"ן, הוא לא ניסה להפחיד, אמר שלא תהיה לי שום בעיה להתקבל לעבודות וללימודים עם פרופיל 21 (חוץ מלמוסד אבל הוא לא ממליץ לי באופן אישי) בעיקרון הוא רק רצה לקבל רקע עליי מנקודת מבט אחרת, שאל בעיקר על הסתגלות חברתית בגן ובבתי הספר כדי לקבל מושג על קשיי הסתגלות (הסעיף שהוא רוצה להוציא אותי עליו)

אמא שלי שאלה איך בדיוק מתבצע התהליך והוא הסביר שיש אבחון וועדה, אני מניחה שבאבחון הוא מתכוון לפגישה עם פסיכיאטר.
הוא אמר שהוא ינסה לשלוח אותי לוועדה בלי אבחון כי זה רק יאריך את התהליך.
האם זה אפשרי להגיע ישירות לוועדה בלי לראות פסיכיאטר?
הקב"ן ביחידה שלי הוא פסיכולוג, למיטב ידיעתי יש לו את הכח להמליץ ולא לקבוע לי פרופיל.

Strawberry כתב:דברים מתחילים לזוז
שבוע הבא יש לי פגישה עם אמא אצל הקב"ן והוא קובע לי תור לפסיכיאטר.

סוף כל סוף!!:)
אני קוראת אחרייך כמעט בקביעות.. ומקווה בשבילך לטוב !!תעדכני..

דברים מתחילים לזוז
שבוע הבא יש לי פגישה עם אמא אצל הקב"ן והוא קובע לי תור לפסיכיאטר.

Strawberry כתב:מסתבר שאני בטיפול אצל הקב"ן היחיד בצה"ל שיותר חשוב לו להיות בנאדם מאשר לעשות את העבודה שלו וללכת הביתה מהר.

היתה לי היום עוד פגישה איתו, נכנסנו למתכונת של טיפול פסיכולוגי שוטף, לא סתם פגישות אקראיות.
אמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר להיות בצבא, הגעתי לגבול העליון של העמידות הנפשית שלי.
דיברנו על כל מיני דברים, הסברתי לו איך אני מרגישה, מה עובר עליי, הוא כמעט בכה ואמר שאף פעם לא קרה לו שמטופל גרם לו לבכות.
הוא אמר שכל קב"ן אחר היה משחרר אותי כבר מזמן מהצבא, אבל הוא מעדיף לתת לי את הטיפול הזה כדי להתמודד עם הבעיות שיש לי והמחיר לטיפול הזה הוא שירות צבאי. הוא אמר שהרבה יותר קל בשבילו פשוט לשחרר אותי אבל בגלל שהבעיות שלי לא נובעות מהשירות, אלא הגיוס היווה טריגר לבעיות האלו לצוץ מחדש הוא מעדיף שאני אקבל טיפול שיתן לי את הכלים להתמודד עם זה בפעם הבאה.

בכל מקרה, הוא נתן לי שני גימלים כי המצב הנפשי שלי לא טוב ואמר שאני אנסה להמשיך בצבא לתקופת נסיון עד פסח.

מעניין אם היית בחורה שמנה ולא נאה שבאה אליו עם אותו סיפור, האם את מאמינה שהיית מקבלת את היחס הנפלא הזה שאת זוכה לו?
-(ואם אם שואלת את עצמך "מה הקשר" תבקשי ממישהו שיעשה קליק עם האצבעות מול הפרצוף שלך, כדי שתחזרי לעשתונות שלך)-

"מתכונת של טיפול פסיכולוגי שוטף" כאשר למטפל יש אינטרס מובהק ומוצהר לכך שתעשי צבא, והוא בא ממקום משוחד, חסר אובייקטיביות, ומלא מניפולציות רגשיות זולות בשקל (כמו הבכי המזוייף שלו), הוא לדעתי לא טיפול יאה.
אבל כיף להרגיש מיוחדת נכון? כאילו שלמישהו איכפת ממך? כאילו שהוא רואה בך משהו מיוחד? כאילו רואה בך עומק כזה עמוק שזה גורם לו לדמוע? מילת המפתח פה היא "כאילו".

"תקופת נסיון עד פסח" משחקי זמנים טיפשיים שקבנים אוהבים לשחק בהם. למה דווקא פסח? למה לא שבוע לפני פסח? למה לא שבוע אחרי פסח? סתם כי בא לו? הקבן הדגול והגאון החליט שכך יהיה?

אממ, אני לא רוצה להתערב אבל אכפת לי וכשאני שומעת דברים כאלו זה דיי מקומם אותי.
מה זאת אומרת לא רוצה לשחרר אותך מסיבות אישיות שלו??
אני לא אבקש לדעת מה הן הסיבות כי זה לא ענייני, אבל אני הייתי רוצה לדעת אם הסיבות שלו הן לפחות לטובתך ולתועלתך ולא לתועלתו..

אני אומרת שאתה לא תעבור את מה שאני עוברת כי הקב"ן לא משחרר אותי מסיבות לגמרי אישיות (שלו)

Strawberry כתב:אני בבסיס בדרום.
אני לא חושבת שאתה הולך לעבור את מה שאני עוברת מאותה סיבה שהפסקתי לעדכן בנושא הזה
זה כבר הפך לבעיה שהיא הרבה יותר מלהראות חוסר תפקוד ולהשתחרר וחברי הפורום, עם כל החוכמה והנסיון לא יכולים לעזור במקרה הזה.

את מצחיקה,אני בידיוק עכשיו עומד לעבור מה שאת עברת.
גם הבסיס שלי בדרום [נחל סורק].
אגב היום הרס"ר אמר לי שפסלו לי את התפקיד מאבטח מתקנים ואני כרגע עובד רס"ר באופן זמני,עד שיאשרו לי את הטפסים ושאני אעבור לשיבוץ מחדש.
בנוסף לזה אני עדיין מרגיש משהו מתחולל בתוכי,שפשוט גורם לי להתפרצויות בכי בגלל משהו שהרס"ר הזין הזה אמר לי.[
בשורה תחתונה יהיה לי המשך פגישות עם הקב"ן הבא שלי ביחידה הבאה בטיפול הנושא של השניה בבסיס והשמירות,שהמטרה שלי לבסוף היא לקבל פטור משניהם.
בכל מקרה,תעדכני אותי מה הולך איתך,כי ממך למדי דיי הרבה דברים שעזרו לי פה ושם וגם סתם בגלל שזה מעניין מה קורה איתך =]

אני בבסיס בדרום.
אני לא חושבת שאתה הולך לעבור את מה שאני עוברת מאותה סיבה שהפסקתי לעדכן בנושא הזה
זה כבר הפך לבעיה שהיא הרבה יותר מלהראות חוסר תפקוד ולהשתחרר וחברי הפורום, עם כל החוכמה והנסיון לא יכולים לעזור במקרה הזה.

אפשר לדעת באיזה בסיס את נמצאת?
אני פשוט עובר משהו ממש דומה לשלך ודווקא היום הקב"ן שלי אמר לי שאני עוזב את התפקיד מאבטח מתקנים והבסיס שאני נמצא בו והולך לשיבוץ מחדש.
ונראה לי שמה שאת עוברת כרגע אני עומד לעבור כשאני יעבור ליחידה החדשה שלי.
אגב תעדכני אותי מה הולך איתך,זה מעניין =]

אהלן
אנימכיר מקרוב מאוד מקרה דומה, כל מה שאת צריכה זה לשבור את המערכת ולהמאיס אותך על הקבן.

אל תסבירי את עצמך כל כך הרבה - פשוט תבכי ואל תשתפי פעולה, שלא יחשוד שהוא יכול לעזור לך.
את יכולה גם ללכת לרופאת יחידה במצב גרוע ושהיא תפנה אותך דחוף לקבן, יש סיכוי שתפלי על קבן שונה או שהוא יבין שכל הדחיות האלה לא עוזרות ואת פשוט לא מסוגלת להיות יותר ביחידה או בצבא.

נחמד. קבן בלי לב מאבן.

מסתבר שאני בטיפול אצל הקב"ן היחיד בצה"ל שיותר חשוב לו להיות בנאדם מאשר לעשות את העבודה שלו וללכת הביתה מהר.

היתה לי היום עוד פגישה איתו, נכנסנו למתכונת של טיפול פסיכולוגי שוטף, לא סתם פגישות אקראיות.
אמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר להיות בצבא, הגעתי לגבול העליון של העמידות הנפשית שלי.
דיברנו על כל מיני דברים, הסברתי לו איך אני מרגישה, מה עובר עליי, הוא כמעט בכה ואמר שאף פעם לא קרה לו שמטופל גרם לו לבכות.
הוא אמר שכל קב"ן אחר היה משחרר אותי כבר מזמן מהצבא, אבל הוא מעדיף לתת לי את הטיפול הזה כדי להתמודד עם הבעיות שיש לי והמחיר לטיפול הזה הוא שירות צבאי. הוא אמר שהרבה יותר קל בשבילו פשוט לשחרר אותי אבל בגלל שהבעיות שלי לא נובעות מהשירות, אלא הגיוס היווה טריגר לבעיות האלו לצוץ מחדש הוא מעדיף שאני אקבל טיפול שיתן לי את הכלים להתמודד עם זה בפעם הבאה.

בכל מקרה, הוא נתן לי שני גימלים כי המצב הנפשי שלי לא טוב ואמר שאני אנסה להמשיך בצבא לתקופת נסיון עד פסח.

newprofile כתב:כמו שאמרו מעלי, זה לא משנה כמה מהר תעבדי בשקם. לאף אחד לא אכפת באמת, גם אם אדם או שניים ישימו לב.

את צריכה להתעקש (גם אם את יכולה לעבוד בשק"ם), כי כנראה שלא יעשו בשבילך את העבודה, ואם תנסי לעבוד עם הקב"ן ולהשתפר, לא יציאו אותך. מה שכן, עצם זה שהוא רוצה להמשיך ב"טיפול" (שספק מה הרמה שלו), מראה שהוא לא זרק אותך מכל המדרגות וגם - שתחזרי לשם. את לא חייבת לחכות, ולהתקשר שוב ולהגיד לו שאת לא מסוגלת וקשה לך.
את יכולה לחכות עד לשק"ם ואז להתקשר ולהגיד לו, אבל לא להיות צנועה, ולא לנסות להשתפר.

קורה שנופלים על קב"ן שמבין עניין וקורה שלא. עדיף לא לקחת את הסיכון הזה. במיוחד אחרי שתגלי שהשק"ם הוא לא בדיוק המקום לפיתוח אישי - רגשי או מקצועי.

אם היא תבצע את העבודה כרגיל אז למה שימהרו להוציא אותה כל עוד היא עושה את העבודה כמו שצריך

לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד פה

תפקוד זה גם משהו בכל התהליך לדעתי

בעצם את בכלל לא יודעת מה את רוצה.
את לא יודעת אייזה תפקיד את רוצה
את לא יודעת אם את רוצה להשתחרר דרך הקבן או לאא..

את צריכה להיות החלטית בתשובות שלך ולא לפחד..
אם שואלים אותך אייזה תפקיד את רוצה?. את צריכה לענות תשובה החלטית( תפקיד של שבוע שבוע 5/9 דברים כאלו למשל..)
כנ"ל לגבי השחרור שלך מהצבא על נפשי...
ולפי מה שאני יודע שקמיסטים לא עושים לא תורניות ולא שמירותת ..(לפחות בבסיס שלי )
בכל אופן זאת הדעה שלי על סמך מה שאת רושמת .. אני מקווה שהכל יסתדר לטובה בשבילך !!!

התחלתי לעבוד בשק"ם, במקביל גם נגמר לי הפטור משמירות והתחלתי לעשות שמירות.
הייתי היום אצל הקב"ן דיברתי איתו על השמירה שהייתה לי, במהלך השמירה פשוט הרגשתי שאני עלולה כל רגע לירות בעצמי.
הוא נתן לי הקלות בשמירות. בגלל שיש לי הקלות הרס"ר בסיס החליט לדפוק אותי ואמר שבגלל זה אני אעשה גם תורנויות מטבח.
(אני בכלל הבנתי ששק"מיסטים לא עושים תורנויות בכלל, איך אני עושה גם שמירה וגם מטבח?)

במהלך השיחה עם הקב"ן הוא אמר שאם אני אבקש להשתחרר הוא יתחיל איתי בתהליך לשחרור והוא יודע שאני רוצה להשתחרר אבל חושב שזה לא נכון בשבילי.

כמו שאמרו מעלי, זה לא משנה כמה מהר תעבדי בשקם. לאף אחד לא אכפת באמת, גם אם אדם או שניים ישימו לב.

את צריכה להתעקש (גם אם את יכולה לעבוד בשק"ם), כי כנראה שלא יעשו בשבילך את העבודה, ואם תנסי לעבוד עם הקב"ן ולהשתפר, לא יציאו אותך. מה שכן, עצם זה שהוא רוצה להמשיך ב"טיפול" (שספק מה הרמה שלו), מראה שהוא לא זרק אותך מכל המדרגות וגם - שתחזרי לשם. את לא חייבת לחכות, ולהתקשר שוב ולהגיד לו שאת לא מסוגלת וקשה לך.
את יכולה לחכות עד לשק"ם ואז להתקשר ולהגיד לו, אבל לא להיות צנועה, ולא לנסות להשתפר.

קורה שנופלים על קב"ן שמבין עניין וקורה שלא. עדיף לא לקחת את הסיכון הזה. במיוחד אחרי שתגלי שהשק"ם הוא לא בדיוק המקום לפיתוח אישי - רגשי או מקצועי.

אם הוא לא נוטה לשחרר אותך, זה בגלל שהוא חושב שמצבך לא חמור מספיק כדי להצדיק שחרור, שזה בעיקר נגזרת של התפקוד שלך. לתפקד או לא לתפקד זה לא שאלה של באיזה מהירות את מוציאה את השקיות של הביסלי מהקופסה, זה משהו יותר קיומי, שמשפיע על כל ההתנהלות שלך. לגבי שיראו, את בשקם, מגיעים לשם אנשים כל היום, את לא תקועה בחדר לבד.

הבהרתי כבר לכל מי ששאל שהבעיה לא נובעת מהתפקידים שנותנים לי, אלא שמאז שהגעתי לשירות הסדיר אני מרגישה רע, זה לא משהו שנובע מסיבות שאני יכולה למנות, פשוט הרגשה. לא רע לי בתפקיד והתפקיד לא קשה לביצוע אם הייתי במצב רגיל.

בכל אופן, נכנסתי היום לשיחה עם קצין כח אדם והמפקד שלו, הוא לא נתן לי לדבר ופשוט אמר שהם החליטו לשים אותי בשק"ם.

מבחינת התנהגות שתסייע לי ביציאה מהצבא, איך אני אמורה להתנהג בשק"ם? אני אמורה להיות שם לבד במשמרת, בלי מפקד שרואה אותי או חייל שק"מיסט אחר שיראה את התפקוד שלי וידווח למפקד. כך שאם אני לא אתפקד אף אחד לא ידע מזה.

עוד דבר: דיברתי עם הקב"ן בטלפון, בכיתי לו שרוצים לשלוח אותי חזרה לבקו"ם אם אני לא אגיד איזה תפקיד אני רוצה לעשות, הוא עזר לי "לבחור" איזה תפקיד מתאים לי ודיבר איתי על זה שאני לא צריכה לצאת מהצבא וש-21 לא מתאים לי והוא רוצה שנמשיך בטיפול ובשביל זה אני צריכה להישאר בצבא, כך שכרגע הוא לא ממש נוטה לשחרר אותי, מה אני יכולה לעשות שיגרום לו להבין שהצבא לא בשבילי?
כבר פסלו לי שני מקצועות והם עדיין מתעקשים להחזיק אותי.

האופציות שאת מתארת לא מדויקות. אם שולחים אותך לבקום להצבה מחדש, אז בבקום את גם יכולה לראות קבן, וגם אם מציבים אותך מחדש, את לא מתחילה מאפס, גם כי התיק הרפואי שלך בא איתך עם תיעוד של מה עברת אצל הקבן הקודם וגם כי כל קבן הוא אחרת, וזה שהנוכחי שם דגש על שתעשי מאמץ להסתדר לא אומר שזה גם מה שהקבן הבא יחשוב. כמובן, יש גם סיכוי שהקבן הבא יהיה יותר גרוע, אי אפשר באמת לדעת בדברים האלה. מה שכן אפשר לדעת זה שמצד אחד, עצם המעבר משחק לטובתך בכיוון של שחרור, וגם אם תחליטי על תפקיד ותמשיכי עם אותו קבן את בכיוון הנכון. מה שכן, נשמע שכולם שם משוכנעים שהמצוקה שלך נובעת רק מזה שאת לא מרוצה בתפקיד הנוכחי. אז או שהם מבלפים כי זה כל מה שהם מוכנים להציע, או שאולי זה מה שאת משדרת - אני מציין את זה רק כדי שתקחי את זה בחשבון, שאולי את מתמקדת "יותר מדי" בכמה רע לך בתפקיד.

עדכונים מהיום:

הגעתי בבוקר לבסיס, המפקד שלי לא היה, עשיתי את העבודה שלי ולא עשיתי רע לאף אחד.
בשעה ארבע המפקד שלי חזר ואמר לי לגשת לשיחה עם קצין כח אדם.
קצין כח אדם שאל אותי לאיזה מסקנות הגעתי עם הקב"ן, אמרתי שלא הגענו למסקנות
הוא שאל למה רע לי בבסיס אמרתי לו שאני לא יכולה לתת לו תשובה, זאת פשוט הרגשה
ואז הוא אמר שיש לי שתי ברירות
או שאני אומרת לו מה אני רוצה לעשות בבסיס (איזה תפקיד) או שהוא שולח אותי חזרה לבקו"ם.
אמרתי לו שאני לא כל כך מכירה את המשרדים בבסיס, לא יודעת איזה תפקידים יש, הוא לא נתן לי שום הסבר על איזה אפשרויות יש לי בתוך הבסיס, רק אמר לי שאם מחר בבוקר אני לא חוזרת עם תשובה הוא שולח אותי לבקו"ם להצבה מחדש.

הוא אמר שהוא דיבר עם הקב"ן וכרגע ההחלטה היא שאני עושה שירות מלא (סביר להניח שהוא משקר כי הקב"ן בעצמו אמר לי שהוא נוטה לשחרר אותי אבל לא חושב שזה הדבר הנכון ושועדה לא תשחרר אותי).

מה אני עושה במצב כזה? לחזור אליו עם תשובה (אני באמת לא מכירה את התפקידים בבסיס, אין לי מושג מה אני יכולה לעשות) או שישלח אותי חזרה לבקו"ם?
אם אני אקבל הצבה בבסיס אחר אני אצטרך לעבור שוב את כל התהליך עם קב"ן אחר ושוב "שלב הסתגלות" כדי שהקב"ן יוכל לראות אם קשה לי בגלל שאני חדשה או בגלל המסגרת. מצד שני גם אם אני אעבור למקום חדש בתוך הבסיס יחכו לראות אם אני מסתגלת שם.

בעצם מה שהוא אומר זה שאת גבולית לשחרור, והוא לא רוצה "להרוס לך את החיים", ובעצם מתכוון שאת צריכה לעשות מאמץ ולהרגיש יותר טוב כדי לעשות את החיים שלו קלים יותר.

מאוד יכול להיות שכשהוא אומר ועדה הוא מתכוון לפסיכיאטר, בתוך הצבא לפעמים לפסיכיאטר קוראים ועדה. אנחנו קוראים לזה קבן, פסיכיאטר, וועדה, כי ככה זה ברור מי זה מה.

יש סיכוי שהוציאו הוראה לא לשחרר, או לשחרר פחות, או לשחרר כמה שפחות. זה ידוע שהצבא מערב שיקולים של מצבת כוח אדם בשיקולים הרפואיים, אם נראה להם שאחוז השחרור גבוה יחסית הם עלולים להוציא הוראה לקבנים לא לשחרר או לשחרר פחות. אבל גם אם יש הוראה (ואני מניח שזה בגדר שמועה, שאין לך מסמך רשמי שראית הוראה כזאת), זה לא אומר שזהו לא ישחררו אותך. לרוב זה אומר אלף שיעשו לך יותר בעיות וטרטורים עד שישחררו ובית שאולי רק אם מצבך יחמיר ישחררו אותך.

היתה לי היום הפגישה עם הקב"ן, שוב הוא אמר שהוא לא רואה סיבה לשחרר אותי, כי פרופיל 21 מעיד על בעיה נפשית קשה וזה רישום פסיכיאטרי וכל ההפחדות. הוא אמר שכרגע הוא לא משחרר אותי אבל בסופו של דבר הוא יעשה את זה ואם המצב שלי לא ישתפר הוא יזמן את אמא שלי לשיחה בנושא הועדה הרפואית.
הוא ציין שלדעתו ועדה לא תשחרר אותי, לא דיבר איתי בכלל על פסיכיאטר.
אחר כך הלכתי למשרד ופשוט ישבתי ולא עשיתי כלום כל היום, לא הוצאתי מילה מהפה עד שבשעה אחת המפקד שלי התייאש ואמר שאני יכולה ללכת הביתה.

מוזר לי שהוא אמר שועדה תחליט אם לשחרר אותי או לא, הבנתי שהועדה ממלא אחר הוראות הפסיכיאטר והוא בכלל לא דיבר איתי על פגישה עם פסיכיאטר.

עוד דבר מוזר: שמעתי שהוציאו פקודה חדשה שלא משחררים יותר על 21 מי שכבר נמצא בשירות, מישהו שמע דבר כזה?

"סביר להניח שהוא לא יחשוב פתאום שכן צריך לשחרר אותי."
את ממש לא יודע מה יקרה מחר, ואין שום סיבה לחשוב שהוא לא ישחרר אותך. שחרור זה תהליך מתסכל, שהרבה פעמים נדמה שאין בו שום התקדמות, אבל עצם זה שמצבך ממש רע ולא משתפר זה בפירוש התקדמות לקראת שחרור, גם כשזה נראה הכי לא סביר כי כל מי שאת מדברת איתו צועק עליך ומאיים עליך ומצהיר שבחיים לא תשתחררי. וגם אם מחר לא תשתחררי, אני מבטיח לך שאת עדיין הרבה יותר קרובה לשחרור ממה שזה מרגיש כרגע.

טוב, התפתחויות של הרגע האחרון: פשוט יום רע

כשהגעתי לבסיס המפקד לקח אותי לשיחה שאל איך אני מרגישה בתפקיד, אמר שאני לא נראית בסדר שאני לא באה לשם כל בוקר עם חיוך וזה מקום בבסיס שכולם באים עם חיוך בבוקר, הוא שאל אם אני רוצה לעבור לתפקיד אחר, אמרתי שאני יודעת שזה התפקיד הכי טוב בבסיס ושאני לא רוצה לעבור כי לא סביר שאני ארגיש אחרת במקום אחר ושאיך שאני מרגישה לא קשור לתפקיד. הוא שאל אם אני חושבת שזה חשוב לשרת בצבא, אמרתי שכן אבל שהבריאות האישית שלי חשובה יותר. הוא שאל אם אני בכלל רוצה להיות בצבא ואמרתי שלא כי מאז שהתגייסתי הצבא רק פגע לי בבריאות גם פיזית וגם נפשית.
אחר כך הוא שלח אותי לראיון עם הקצין כח אדם של הבסיס.

הקצין כח אדם שונא אותי מהרגע שהגעתי לבסיס.

נכנסתי לשיחה איתו והוא מיד התחיל להתנהג באופן שבקושי מאפשר שיחה הגיונית ולצעוק.
הוא שאל למה אני לא מרוצה מהתפקיד ואמר שזה התפקיד הכי מינימאלי שיש, להיות פקידה, זה סך הכל לבוא בשמונה בבוקר וללכת בחמש בערב ואמר שכולם בבסיס הזה מתחשבים בי והוא כל הזמן ניסה להתחשב בי ואף אחד לא מתנכל לי (הוא איים עליי לא פעם שיעביר אותי לבסיס אחר שיוצאים בו פעם בשבועיים) הוא הציג את זה כאילו כל מה שרציתי קיבלתי כי יצאתי מהתפקיד הקודם (מאבטחת מתקנים) ובכל זאת נשארתי בבסיס למרות שהוא יכול היה להעיף אותי.
אמרתי לו שאני יודעת שזה התפקיד הכי טוב ושמה שאני מרגישה בכלל לא קשור לתפקיד, הוא שאל (צעק) איזה תפקיד אני רוצה לעשות ולמה אני לא רוצה להיות בצבא. עניתי לו שזה לא הגיוני מבחינתי שכל יום כשאני חוזרת הביתה אני רוצה למות, שזה לא הגיוני שאני מרגישה כל כך רע כשאני באה לבסיס, שבכל פעם שאני חוצה כביש אני מקווה שידרסו אותי וזה לא הגיוני לשרת ככה. הוא אמר שיש אנשים עם מקרים הרבה יותר גרועים משלי.

יש לי מחר פגישה עם הקב"ן, כנראה אחרי שקצין כח אדם ידבר איתו עליי.
סביר להניח שהוא לא יחשוב פתאום שכן צריך לשחרר אותי. אני מניחה שפשוט יעבירו אותי תפקיד שוב או שיעבירו אותי בסיס. במקרה כזה אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, אני מרגישה שאני לא אשרוד שם עוד הרבה זמן במיוחד לא בתפקיד חדש או בסיס חדש שיגידו לי "תהיי תקופת הסתגלות ואם זה לא משתפר נראה מה עושים"
מה לעשות?

בכל אופן, ביום שני יש לי עוד פגישה עם הקב"ן, מה אני יכולה להגיד לו שיראה לו החמרה במצב וישכנע אותו שאני לא מתאימה לצבא?
הוא כבר הגיע לקביעה שאני סובלת מדיכאון והפרעות חרדה
הוא יודע שאני ישנה רק עם אור דולק ושאני סובלת מסיוטים, יש לי בחילות כשאני מגיעה לבסיס
מחשבות אובדניות ופציעה עצמית
איך אני משכנעת אותו מעבר לכל זה?

אני ממש ממש לא אמרתי שטרגט 21 לא עוזר.
זה לא עניין של מה כן לעשות, אתה לא תגרום לאף אחד לשחרר אותך בזה שתעשה צעד נכון. הקבן ישחרר אותך כשהוא יראה, יראה, עליך שאתה במצב קשה, שאתה מתקשה לתפקד, כשיש לך סימפטומים רציניים של בעיה נפשית. מתקשה לתפקד זה לא שאומרים לך לחפור בור ואתה אומר לא יכול ובזה זה נגמר, מתקשה לתפקד זה מישהו שהוא שבור נפשית, שהמחשבה על להמשיך אפילו עוד דקה ככה גורמת לו לרצות להעלם ושרק יעזבו אותו בשקט, זה מישהו שאיבד את טעם החיים, מישהו שמתקשה לראות מעבר לכאן ועכשיו, מישהו שבטוח שרק דברים רעים יקרו לו בכל בחירה שהוא יעשה. לבור אין משמעות במצב הזה, למפקדים ולאיומים אין משמעות במצב הזה. אם אתה לא במצב הזה או בכלל לא מבין על מה אני מדבר אז אולי אין לך מה לחפש אצל הקבן אבל אולי, אולי מה שאתה עושה זה מסתיר, גם מעצמך, עד כמה רע וקשה לך, כי אתה חושב שאתה עוזר לעצמך בכך שאתה לא מרשה לעצמך להתפרק, שזה נכון, אבל רק עד גבול מסוים, ואם לא יראו עד כמה אתה מפורק לא ישחררו אותך.

לגבי סימפטומים נוספים, אתה יכול למצוא רשימה בטרגט 21, או לחפש את הDSM, שזה ספר האבחון הפסיכולוגי הראשי, ולראות שם סימפטומים של בעיות נפשיות נפוצות. הרעיון הוא שכדי לאבחן דיכאון הפסיכולוגר צריך למצוא מספר מסוים של סימפטומים מתוך הרשימה של סימפטומים רלוונטיים, וחומרת האבחון תלויה בחומרת הסימפטומים. אולי זה יעזור לך להבין ממה אתה סובל. לא שאתה צריך לאבחן את עצמך, אבל הרבה אנשים נוטים להתעלם מסימפטומים, אפילו חמורים, ולא מקשרים בינם לבין הבעיה הנפשית שגורמת להם, כי זה נראה להם טבעי ולא משהו שצריך לציין. אני יכול לספר לך למשל שאני במשך שנים סבלתי ממחנק בשינה בלי להיות מודע לזה. רק כשהלכתי לרופא והוא נתן לי לסמן עד כמה אני סובל מדברים שקשורים לשינה פתאום הבנתי שזה לא תקין שאני באופן קבוע נרדם לאנשים מול הפרצוף או שאני ישן הרבה מאוד שעות ועדיין קם עייף.

איזה חוסר תפקוד הקבן לא רואה אותך כל היום וגם אי אפשר להפגין חוסר תפקוד ליד המפקדים
זאת בעיה כי אתה בצבא כל דבר קטן סירוב פקודה לא מתייחסים למצב ריתוקים כלא ואני רק יסבול מזה

אתה צריך להראות לקב"ן סימפטומים של דיכאון... וחלק מזה זה חוסר תפקוד... חוסר שינה... וכדומה...
ככה טרגט 21 יוציא אותך מהצבא...
חוץ מהסימפטומים תגיד בצורה ברורה על כוונותיך להתאבד... ויש סיכוי טוב שככה תצא מהצבא...
בהצלחהה

במילא רגוע אז מה אתה מציע לעשות בדיוק כדי שהקבן יגיע למסקה שיש בעיה נפשית ?

אני סובל מדיכאון וקשה לי ורע לי בצבא אז אם לא ישחררו אותי על זה

אז מה אני צריך לעשות כדי שישחררו אותי איך להביא את הקבן לזה שיש לי בעיה נפשית ואני לא מתאים לצבא ?
איך אני יכול לצאת משם

במילים אחרות אתה אומר טרגט 21 לא מספיק היום בשביל לצאת מהצבא ודיכאון ומחשבות אובדניות לא סיבה מספיקה לצבא הזה בשביל להוציא אותי

איומי התאבדות או מחשבות אובדניות זה לא מספיק בפני עצמו. זה לא בגלל שאלה לא דברים מספיק רציניים, זה בגלל שזה לא מספיק אם לתחושתו של הקבן אין סימן אחר לדיכאון או לבעיה נפשית אחרת שעומדת בשורש התחושות הללו. אני די בטוח למשל שמישהו שמנסה להתאבד בגלל שאהובתו עזבה אותו לא יקוטלג כסובל מבעיה נפשית אפילו שהוא ניסה להתאבד, כי יש סיבה ישירה לזה. אלא אם כן פסיכולוג בודק אותו ומגיע למסקנה שהוא במילא סובל מדיכאון והפרידה היתה רק טריגר לבעיה ולא הבעיה עצמה. באותו אופן, ואולי זה מה שהכי מטעה פה, זה שרע בצבא זה בהחלט סיבה שסביר שיכולה להביא אנשים אפילו לסף התאבדות, אבל זה לא בעיה נפשית בפני עצמה. אמנם כיום יש לקבנים יותר כלי אבחון ויש סעיפים של קשיי הסתגלות, שזה בעצם להגיש שזה שרע בצבא זה גם באיזשהו מובן בעיה נפשית, אבל אלו יותר סעיפים שנועדו להקל על השירות, ונדיר שמשתחררים על קשיי הסתגלות. אם הקבן לא רואה סימנים לבעיה נפשית מלבד אובדנות יהיה לו יותר קשה להגיע לאבחון של בעיה נפשית.

שלומלום!

כל חייל שירצה לצאת מהצבא ידיג שיש לו כוונות לפגיעה עצמי...
בטח שזה מספיק לשחרור מהצבא, השאלה היא כמה אתה נשמע אמין... ופה נכנס איבחון של קב"ן...!

בברכה,
מנשה נחמיאס.

במילא רגוע כתב:עם כל הצער שאני חש, אין לי הרבה מה לחדש. קבנים שמים דגש רב על תפקוד. תפקוד גם כחייל אבל גם תפקוד חברתי, גם תפקוד רגשי, גם תפקוד קוגניטיבי (איך המוח והחשיבה עובדים). בצבא יש גישה דפוקה שאומרת שמי ש"באמת" רע לו זה רק מי שמתפרק ומתמוטט ולא מסוגל יותר להתמודד. כל עוד את מצליח להחזיק את עצמך, גם אם רע לך מאוד ובחילה ואפילו מחשבות על להתאבד זה לאו דווקא אינדיקציה לזה ש"באמת" רע לך.

ההבחנה שהקבנים עושים בעקרון היא שיש הבדל בין מישהו שרע לו לבין מישהו שסובל מבעיה נפשית. מבחינתם זה מובן וסביר שלהרבה אנשים רע, אפילו רע מאוד בצבא, אבל זה לא סיבה לשחרר אותם. לקבן מוגדר לשחרר רק מי שסובל מבעיה נפשית, ולשם כך הוא עושה בפגישה אבחון (לפעמים גרוע, שזה עוד בעיה לפעמים) שבודק האם את מציג סימפטומים של בעיה נפשית או לא. רע לי, זה לא סימפטום של בעיה נפשית, אני חושבת על להתאבד זה כן, אבל זה לרוב לא מספיק רק לבוא ולהגיד משהו כזה, אם הקבן לא רואה סימנים אחרים לבעיה נפשית (וכאמור, רע לי זה לא סימן) יש סיכוי טוב שהוא יגיד לך משהו כזה, שהוא לא רואה אצלך בעיה נפשית ואין סיבה לשחרר.

הרבה אנשים מתפתים לחשוב שזה שרע להם זה האינדיקציה הכי גדולה לזה שצריך לשחרר אותם, אבל זה פשוט לא נכון. זה שרע לך זה יכול להיות סימן לכך שיש בעיות חמורות בנפש שלך מתחת לפני השטח, אבל זה לא בעיה בפני עצמה שמשחררים בזכותה, וזה לא שאוטומטית כל מי שרע לו בהכרח סובל מבעיה נפשית ומשוחרר.

במילא רגוע אתה טוען שאם אתה בא לקבן ואתה אומר שרע לך ויש לך מחשבות להתאבד זה לא מספיק לשיחרור אז מה כן מספיק כשבנאדם באמת יעשה לעצמו משהו ?
חוסר תפקוד זאת בעיה כי המפקדים מכריחים אותך לעשות דבר שאתה לא יכול ולא רוצה ואם אתה לא מבצע זאת זה גורם לסירובי פקודות וכל מיני דברים אחרים שאתה יכול לסבול מהם רק אז מה הפתרון פה ?

טוב,אני מ.צ במעברים,כן,הגטו ממשיך.
אני לא מאמינה איך נפלתי לתפקיד שכזה,אני כ"כ בדיכאון מעצם העובדה שאני שם,ואין
פשוט אין לי עם מי לדבר,
עם מי לא דיברתי עם זה עם המ"פ,המג"ד,טופס 55 ...ת"ש...
אני כבר לא יודעת איפה להשים את הראש שלי איפה לקבור אותו,לא האמנתי בחיים שלי שאני אגיע למצב כזה גרוע,
ממש לסף הנורמליות,אני מאבדת את שפיותי לאט לאט,זה ישמע לכם מצחיק או מוגזם אבל זה מה שבאמת ,
אני עובדת שם את גהנום בשבילי,אני לא מסוגלת לשרוד עם תפקיד שכזה,כבר התחלתי להתחרט שהתגייסתי לצבא
אין יום שאני לא בוכה, שאני נישברת.
באמת שהמילה "רע לי פה" היא כבר לא פונקציה,זה מעבר לרע לי,נפשית אני לא יכולה להתמודד עם הבעיה הזו ואין לי פיתרונות בשביל זה,אני מגיעה למצב שאאין לי פשוט אין לי סיבה לקום בבוקר אין לי.
אין שם דבר אחד טוב,הם רוצים שאני אהיה במגע עם ערבים,והם לא מבינים שיש אנשים שמפחדים מהם,זה ניראה להם מובן מאליו....
וכיאלו אני מדברת לקיר,הבנו שאתם שומעים את זה מהרבה חיילים,כל מקרה לגופו!!!!
ובתור מפקדים ואנשי צבא אתם צריכים להבחין בין האנשים,זה נראה נורמלי שאדם יבכה במשך שבוע שלם?
במקרה הזה,רק דבר קיצוני יוציא אותי משם,גם ככה אין לי משו טוב משהתגייסתי הכל התחרבן לי [סליחה על המילה]
לפני כשנה אחד במעברים התאבדה רק אחר כך גילו שהיא הייתה גרה בצריף,תבינו את החוסר האכפתיות שלהם
בבקשה אני מתחנננת מה אני יכולה לעשות ?אני לא יודעת

זה כבר נשמע כמו אבחון של בעיות נפשיות. עכשיו זה שאלה של חומרה.

אני לא מצפה שהוא ישחרר אותי כי רע לי, אני שואלת מה אני יכולה לעשות כדי לקדם את התהליך ולקצר את הסבל הזה.
ובכלל, האבחנה שלו שאני לוקה בדיכאון עם הפרעות חרדתיות (עד למצב של קוצר נשימה ומעולם לא היה לי סימן לאסטמה) לא נחשבת לבעיה נפשית?
העובדה שאני כל כך רוצה למות לא מוגדרת כבעיה נפשית?
הוא רוצה לתת לי תרופות אנטי דכאוניות (רצו לתת לי גם כשהייתי בטיפול באזרחות הרבה לפני שהצבא היה על הפרק), למיטב ידיעתי תרופות נותנים לאדם חולה, לא לאדם שסתם רע לו וכביכול מסוגל לתפקד.
אני פשוט מאבדת את האחיזה בחיים ולא יודעת מה לעשות בקשר לזה.

עם כל הצער שאני חש, אין לי הרבה מה לחדש. קבנים שמים דגש רב על תפקוד. תפקוד גם כחייל אבל גם תפקוד חברתי, גם תפקוד רגשי, גם תפקוד קוגניטיבי (איך המוח והחשיבה עובדים). בצבא יש גישה דפוקה שאומרת שמי ש"באמת" רע לו זה רק מי שמתפרק ומתמוטט ולא מסוגל יותר להתמודד. כל עוד את מצליח להחזיק את עצמך, גם אם רע לך מאוד ובחילה ואפילו מחשבות על להתאבד זה לאו דווקא אינדיקציה לזה ש"באמת" רע לך.

ההבחנה שהקבנים עושים בעקרון היא שיש הבדל בין מישהו שרע לו לבין מישהו שסובל מבעיה נפשית. מבחינתם זה מובן וסביר שלהרבה אנשים רע, אפילו רע מאוד בצבא, אבל זה לא סיבה לשחרר אותם. לקבן מוגדר לשחרר רק מי שסובל מבעיה נפשית, ולשם כך הוא עושה בפגישה אבחון (לפעמים גרוע, שזה עוד בעיה לפעמים) שבודק האם את מציג סימפטומים של בעיה נפשית או לא. רע לי, זה לא סימפטום של בעיה נפשית, אני חושבת על להתאבד זה כן, אבל זה לרוב לא מספיק רק לבוא ולהגיד משהו כזה, אם הקבן לא רואה סימנים אחרים לבעיה נפשית (וכאמור, רע לי זה לא סימן) יש סיכוי טוב שהוא יגיד לך משהו כזה, שהוא לא רואה אצלך בעיה נפשית ואין סיבה לשחרר.

הרבה אנשים מתפתים לחשוב שזה שרע להם זה האינדיקציה הכי גדולה לזה שצריך לשחרר אותם, אבל זה פשוט לא נכון. זה שרע לך זה יכול להיות סימן לכך שיש בעיות חמורות בנפש שלך מתחת לפני השטח, אבל זה לא בעיה בפני עצמה שמשחררים בזכותה, וזה לא שאוטומטית כל מי שרע לו בהכרח סובל מבעיה נפשית ומשוחרר.

גם לי יש בעיה דומה שאני מפחד להפגין חוסר תפקוד ואני עושה דברים נגד הרצון שלי אפילו שאין לי כוח וחשק בגלל שאני מפחד להיכנס לכלא לקבל ריתוקים בבסיס מהמחשבה רק לא לראות את הבית

חוסר התפקוד יגורם לסירובי פקודות וכל מיני דברים שאני יכול לסבול מזה רק

מה הפתרון מישהו יכול לעזור לי גם בבקשה ?

שלום לכולם
והרי תקציר ההודעות האחרונות

אז הגעתי לסדיר שלי והודיעו לי שאני הולכת להיות מאבטחת מתקנים והק"בן הוציא אותי מזה לתפקיד של יומיות כפקידה במשרד מאוד חשוב בבסיס (שבעצם כל הבסיס קיים בשבילו בערך) על סמך האבחנה שאני לוקה בדיכאון עם הפרעות חרדתיות ולכן לא מסוגלת לישון בבסיס.
הבעיה היא שהבעיה לא נפתרה כאן.
אני אמנם בתפקיד יומיות אבל אני מרגישה פשוט רע. בכל בוקר כשאני הולכת לבסיס יש לי בחילה נוראית. אפילו כשאני סתם רואה את הבסיס ולא הולכת אליו אני מרגישה חולה(זה בסיס שנמצא קרוב לעיר על כביש שמוביל לבית שלי, כך שכשאני יוצאת מהבית אני עדיין רואה את המקום).
כל יום כשאני שם אני מרגישה נורא, על סף דמעות כל הזמן. כל הזמן חושבת על איך למות.
אני יודעת שעל מנת לזרז את התהליך אני אמורה להפגין חוסר תפקוד, אבל אני פשוט מפחדת שאם אני לא אעשה מה שאומרים לי יכעסו עליי.

אתמול היתה הפגישה השביעית שלי עם הקב"ן והוא אמר לי שלצאת על 21 זה אומר שקיימת בעיה נפשית ולי אין בעיה נפשית והוא לא חושב שאני צריכה לצאת על 21 וגם לא מאמין שישחררו אותי.
אני באמת כבר לא יכולה יותר, כל יום שאני הולכת לשם זה פשוט יותר גרוע. המקום הזה פשוט גורם לי לרצות למות ואני כבר לא יודעת מה לעשות.