הודעה על ידי אנוש » 26 נובמבר 2015 13:33
אז ככה... קודם כל לפני שאני אתחיל אני שמח לראות שיש אנשים שחשוב להם לתת מענה ועזרה לאנשים אחרים שנמצאים במצוקה שאין אף אחד אחר שיעזור להם לא משנה בכלל מה הסיבה. ואני יעבור למקרה שלי, יחסית למקרים שראיתי פה באתר שרובם יצאו מהצבא והתחילו להשמיע קול המקרה שלי קצת יותר מורכב, אני התגייסתי לפני שנה ושמונה חודשים, בוא נגיד שהרעיון של צבא מעולם לא קסם לי יותר מידי אבל במקום שבו אני נימצא החברה מושכת להתגייס לקרבי וככה גם עשיתי אני ולא רק זה התגייסתי לסיירת כלשהי(מעדיף לחסוך בשמות) מהבנה שאם קרבי אז עדיף שיהיו איתך אנשים שאני יצליח להתחבר איתם יותר, ככה הייתי במסלול תקופה מאוד ארוכה מאוד אהבתי את החברים אבל מאוד לא אהבתי את המסגרת לא מצאתי שום עניין במסגרת השירות הקרבי הכל נראה לי כ"כ מטופש וחסר כל טעם, ככה שמה שיצא שעשיתי את מה שהייתי צריך החברים אהבו אותי אבל המפקדים שנאו אותי כי היה לי פה גדול והם הרגישו שאני ממריד את האנשים כנגדם ורשמן לי המון חוודים ממש גרועים, ככה הדברים התנהלו ובמהלך המסלול רצו להעיף אותי יותר מפעם אחת באחת הפעמים היה לי שיחה עם אחד המפקדים הבכירים יותר ביחידה שאמר לי שהוא מבין שאני בחור חכם שיודע לדבר ובגלל זה הוא גם לא מסוגל להתמודד איתי, פשוט רצו לסתום לי את הפה! אחרי עוד תקופת זמן גם העיפו אותי מהיחידה בבעיטה ולקחו לי את הדבר היחיד שהיה לי בצבא וזה החברים, אף פעם לא הצלחתי להתחבר למשהו בצבא או את צורת העבודה המטופשת שקיימת בו, ומהרגע הזה התחילו לקרות לי שני דברים, אחד הבנה שבאמת אין לי כבר ככ מה לחפש במסגרת הזאת מצד אחד והדבר השהי התחלתי לפתח תסמינים של דכאון, שרק הולכים ומחמירים עם הזמן ואני יגע בזה בהמשך, ומשם התחלתי להתגלגל בתוך החטיבה אמרתי לעצמי בו ננסה את הדברים שנותנים לך ונראה מה יהיה למרות שבתוכי ידעתי שכל עוד אני נשאר בחטיבה הזאת ופוגש כל הזמן אנשים שאני מכיר אני יסבול ולא ימצא מנוחה לרגע, התחלתי תפקיד במפקדה של הבאח שבערך אחרי שעתיים שהגעתי לשם הבנתי שאין לי מה לחפש שם וממש סבלתי, כל היום הייתי מסוגר בעצמי לא דיברתי עם אף אחד כמעט ולא אכלתי הפסקתי לקרוא ולשמוע מוזיקה וכל היום הייתי תקוע בפלאפון כמו איזה זומבי רק כדאי שאני לא יחשוב על שום דבר ועל כמה חרא לי, ברוב טיפשותי חשבתי שאולי אם אני יתקדם איכשהו לאנשהו אני ירגיש שהזמן עובר לי בצורה טובה יותר אז ביקשתי לחזור לקרבי במטרה להתקדם משם לאן שהו אולי לצאת לקורס מכים ומשם לנסות לברוח מהחטיבה, או קורס חובשים או משהו כזה אז שמו אותי באחד הגדודים ובשיחה שעשיתי עם המגד שם הוא אמר לי שיש לי יותר מידי פזמ בשביל לצאת, לקורס כזה וככה יצא שאני תקוע באיזה גדוד מסריח שאני לא סובל כבר איזה חודשיים וחצי בערך, שבמשך כל הזמן הזה הדיכאון של מחריף וכל מי שמכיר אותי יכול לראות את זה מאדם שמח וחברותי הפכתי לשבר כלי שכל הזמן מסוגר בעצמו עם בעיות שינה ואכילה עלה לי הלחץ דם כמו של איזה זקן חולה סוכרת, אין לי שם שיח עם אף אחד אני באמת לא מתחבר שם אפילו לאדם אחד ואת רובם לא סובל, היחס שם לכולם ממש חרא כל הזמן אני מנסה לדבר עם אנשים אם הם יכולים לעזור לי לצאת מהחטיבה המסריחה הזאת נשבר לי מהצבא ומחי"ר באופן ספציפי ניסיתי כל דבר שיכולתי לחשוב עליו ובשיטוטים באינטרנט יצא לי לפגוש באתר שלכם ובטרגט21, אם אני ימשיך ככה פשוט תהיה לי שריטה נפשית שיקח לי הרבה יותר מידי זמן לטפל בה הגיעו, למרות שכאילו עברתי יותר מחצי שירות אני פשוט לא מסוגל יותר להמשיך בכל רגע ביום אני רק מנסה לחשוב על דרך לעוף מכל מה שקשור למקום הזה הגיעו מים עד נפש, עכשיו בגלל שלא רציתי לסבך את עצמי לא עשיתי נפקדויות ולא עריקויות ככה שהבעיה שלי היא שיש לי מוניטין של חייל ממושמע, בכל אופן הייתי שמח לשמוע מה התהליך שכדאי ללכת בו באופן מדויק (קודם פסיכיאטר אזרחי בשביל המלצה כדאי שיקחו אותי יותר ברצינות?) איזה פעולות לנקוט ואיזה לא, אין לי ספק שזה לא יהיה פשוט אבל אני באמת לא מסוגל להמשיך ככה, גם ההורים שלי רואים שאני במצב מאוד בעייתי ואפילו זרקו לי שאולי כדאי ללכת לקבן(למרות שהם לא באמת מבינים בזה כלום...) אני חייב לדעת ללחוץ על הנקודות הנכונות, אם פצעתי את עצמי פעם בשביל גימלים זה יכול לעזור? אני גם לא רוצה להגיע למצב שעכשיו אני מתחיל להיפגש אם קבן או פסיכיאטר אזרחי ומתחיל להפגש איתו בשביל לנסות לפתור איתו את הבעיה, כי אני יודע כבר בדיוק שהצבא הוא הבעיה, ובאופן כללי מה התאליך של פגישה עם קבן צבאי? אני חייב לעשות את זה דרך המפקד שלי או שיש אפשרות להפגש בלי שהוא ידע? באמת תודה רבה, ואם יש למישהו דרך לעזור לי באופן יותר אישי ויותר מפורט אני מאוד אשמח
אז ככה... קודם כל לפני שאני אתחיל אני שמח לראות שיש אנשים שחשוב להם לתת מענה ועזרה לאנשים אחרים שנמצאים במצוקה שאין אף אחד אחר שיעזור להם לא משנה בכלל מה הסיבה. ואני יעבור למקרה שלי, יחסית למקרים שראיתי פה באתר שרובם יצאו מהצבא והתחילו להשמיע קול המקרה שלי קצת יותר מורכב, אני התגייסתי לפני שנה ושמונה חודשים, בוא נגיד שהרעיון של צבא מעולם לא קסם לי יותר מידי אבל במקום שבו אני נימצא החברה מושכת להתגייס לקרבי וככה גם עשיתי אני ולא רק זה התגייסתי לסיירת כלשהי(מעדיף לחסוך בשמות) מהבנה שאם קרבי אז עדיף שיהיו איתך אנשים שאני יצליח להתחבר איתם יותר, ככה הייתי במסלול תקופה מאוד ארוכה מאוד אהבתי את החברים אבל מאוד לא אהבתי את המסגרת לא מצאתי שום עניין במסגרת השירות הקרבי הכל נראה לי כ"כ מטופש וחסר כל טעם, ככה שמה שיצא שעשיתי את מה שהייתי צריך החברים אהבו אותי אבל המפקדים שנאו אותי כי היה לי פה גדול והם הרגישו שאני ממריד את האנשים כנגדם ורשמן לי המון חוודים ממש גרועים, ככה הדברים התנהלו ובמהלך המסלול רצו להעיף אותי יותר מפעם אחת באחת הפעמים היה לי שיחה עם אחד המפקדים הבכירים יותר ביחידה שאמר לי שהוא מבין שאני בחור חכם שיודע לדבר ובגלל זה הוא גם לא מסוגל להתמודד איתי, פשוט רצו לסתום לי את הפה! אחרי עוד תקופת זמן גם העיפו אותי מהיחידה בבעיטה ולקחו לי את הדבר היחיד שהיה לי בצבא וזה החברים, אף פעם לא הצלחתי להתחבר למשהו בצבא או את צורת העבודה המטופשת שקיימת בו, ומהרגע הזה התחילו לקרות לי שני דברים, אחד הבנה שבאמת אין לי כבר ככ מה לחפש במסגרת הזאת מצד אחד והדבר השהי התחלתי לפתח תסמינים של דכאון, שרק הולכים ומחמירים עם הזמן ואני יגע בזה בהמשך, ומשם התחלתי להתגלגל בתוך החטיבה אמרתי לעצמי בו ננסה את הדברים שנותנים לך ונראה מה יהיה למרות שבתוכי ידעתי שכל עוד אני נשאר בחטיבה הזאת ופוגש כל הזמן אנשים שאני מכיר אני יסבול ולא ימצא מנוחה לרגע, התחלתי תפקיד במפקדה של הבאח שבערך אחרי שעתיים שהגעתי לשם הבנתי שאין לי מה לחפש שם וממש סבלתי, כל היום הייתי מסוגר בעצמי לא דיברתי עם אף אחד כמעט ולא אכלתי הפסקתי לקרוא ולשמוע מוזיקה וכל היום הייתי תקוע בפלאפון כמו איזה זומבי רק כדאי שאני לא יחשוב על שום דבר ועל כמה חרא לי, ברוב טיפשותי חשבתי שאולי אם אני יתקדם איכשהו לאנשהו אני ירגיש שהזמן עובר לי בצורה טובה יותר אז ביקשתי לחזור לקרבי במטרה להתקדם משם לאן שהו אולי לצאת לקורס מכים ומשם לנסות לברוח מהחטיבה, או קורס חובשים או משהו כזה אז שמו אותי באחד הגדודים ובשיחה שעשיתי עם המגד שם הוא אמר לי שיש לי יותר מידי פזמ בשביל לצאת, לקורס כזה וככה יצא שאני תקוע באיזה גדוד מסריח שאני לא סובל כבר איזה חודשיים וחצי בערך, שבמשך כל הזמן הזה הדיכאון של מחריף וכל מי שמכיר אותי יכול לראות את זה מאדם שמח וחברותי הפכתי לשבר כלי שכל הזמן מסוגר בעצמו עם בעיות שינה ואכילה עלה לי הלחץ דם כמו של איזה זקן חולה סוכרת, אין לי שם שיח עם אף אחד אני באמת לא מתחבר שם אפילו לאדם אחד ואת רובם לא סובל, היחס שם לכולם ממש חרא כל הזמן אני מנסה לדבר עם אנשים אם הם יכולים לעזור לי לצאת מהחטיבה המסריחה הזאת נשבר לי מהצבא ומחי"ר באופן ספציפי ניסיתי כל דבר שיכולתי לחשוב עליו ובשיטוטים באינטרנט יצא לי לפגוש באתר שלכם ובטרגט21, אם אני ימשיך ככה פשוט תהיה לי שריטה נפשית שיקח לי הרבה יותר מידי זמן לטפל בה הגיעו, למרות שכאילו עברתי יותר מחצי שירות אני פשוט לא מסוגל יותר להמשיך בכל רגע ביום אני רק מנסה לחשוב על דרך לעוף מכל מה שקשור למקום הזה הגיעו מים עד נפש, עכשיו בגלל שלא רציתי לסבך את עצמי לא עשיתי נפקדויות ולא עריקויות ככה שהבעיה שלי היא שיש לי מוניטין של חייל ממושמע, בכל אופן הייתי שמח לשמוע מה התהליך שכדאי ללכת בו באופן מדויק (קודם פסיכיאטר אזרחי בשביל המלצה כדאי שיקחו אותי יותר ברצינות?) איזה פעולות לנקוט ואיזה לא, אין לי ספק שזה לא יהיה פשוט אבל אני באמת לא מסוגל להמשיך ככה, גם ההורים שלי רואים שאני במצב מאוד בעייתי ואפילו זרקו לי שאולי כדאי ללכת לקבן(למרות שהם לא באמת מבינים בזה כלום...) אני חייב לדעת ללחוץ על הנקודות הנכונות, אם פצעתי את עצמי פעם בשביל גימלים זה יכול לעזור? אני גם לא רוצה להגיע למצב שעכשיו אני מתחיל להיפגש אם קבן או פסיכיאטר אזרחי ומתחיל להפגש איתו בשביל לנסות לפתור איתו את הבעיה, כי אני יודע כבר בדיוק שהצבא הוא הבעיה, ובאופן כללי מה התאליך של פגישה עם קבן צבאי? אני חייב לעשות את זה דרך המפקד שלי או שיש אפשרות להפגש בלי שהוא ידע? באמת תודה רבה, ואם יש למישהו דרך לעזור לי באופן יותר אישי ויותר מפורט אני מאוד אשמח
