הודעה על ידי Gal12 » 18 ינואר 2013 22:25
אני לא יודע כמה מכם קראו את הפוסט שלי בפורום השני, אבל אני במצב בעייתי (מבחינתי לפחות) בצבא, והמחשבות על הצבא ועל השחרור מלוות אותי יום יום. אני כנראה קרוב מאוד לשחרור, ותמיד אני חושב על זה - האם היה אפשר לעבור את הצבא טוב יותר?
והתשובה היא: כנראה שלא. ואני אסביר: אני שחקן כדורגל, כבר 13 שנה בקבוצת נוער בכירה בליגת העל. לא קיבלתי שחקן מצטיין, כי רק שלושה ארבעה שחקנים במחזור (!) מקבלים את התואר הנכסף הזה - הכרה מלאה של צהל לזה שאתה צריך להגיע לאימונים. אני חייב לציין, ולא מתוך שחצנות, אני שחקן הרכב בקבוצה שהיא כבר שנתיים בחמישייה הראשונה בליגת העל לנוער, ובבוגרים, קבוצת צמרת לכל דבר, יש לי חוזה לשנתיים - מבחינתי זה כבר מקצוע לכל דבר, זה כבר קריירה. מה שכן, לא הגעתי לנבחרת, לא זכיתי להכרה מהצבא.
אז מה עושים כל אותם שחקני כדורגל? אם הבנת את המצב שלך כבר בצו הראשון, אז אתה מוריד פרופיל כמה שיותר, בוכה לקב"נים, עושה בעיות כדי לרדת לג'וב ולקבל פטורים של להיות קרוב לבית. בפסיכוטכני, אתה לוחץ כל הזמן אנטר אנטר אנטר כדי שהקב"א שלך תהיה נמוכה, בראיון אישי אתה מראה חוסר מוטיבציה. בקיצור, אתה גורם לצבא לראות בך זבל דיכאוני מטומטם שאין לו זכות לעשות שום דבר טוב בצבא, ושיעשה מה שהוא רוצה. המחמירים משלמים כסף לפסיכאטרים אזרחיים כדי שיביאו להם אישורים על שהם משתינים במיטה, או שצריכים להיות רק עם אמא - דברים כאלה, בשביל ההקלות בהמשך. אה, ואסור אסור אסור לומר שאתה שחקן כדורגל. כי אם אתה שחקן כדורגל, יש לך כושר מעולה, מבנה גוף מרשים, מנטליות, בעל יכולות חברתיות טובות - אתה יכול להיות הכי קרבי שיש. אבל לא שחקן, כי הצבא רוצה אותך קרבי, ואתה לא קיבלת מצטיין. אז זדיין, אתה עושה מה שהצבא אומר לך.
אני, ועוד בערך מאה שחקני כדורגל שהם בחמישייה הבכירה בליגת העל לנוער צריכים להסתדר ככה בצבא, הרבה מזל, הרבה מלחמות, ואנחנו שחקנים שבקלות יכולים להוות חלק משמעותי מליגת העל הבכירה או אפילו יותר מזה. אנחנו יכולים להוות בסיס לתרבות הספורט בישראל. ואני לא מדבר עלי אישית, אבל על אחד משחקני ההרכב במכבי חיפה שכרגע במקום ראשון בליגת העל לנוער והיא כמובן קבוצת צמרת בליגת העל לבוגרים. אז אותו שחקן לא קיבל זימון לנבחרת, והצבא לא שם עליו, למרות שתוך שנתיים הוא יכול להיות פרצוף מוכר בכל חפיסת סופרגול ומושא הערצה של כל ילד בעיר חיפה.
אז למה?
ואם נעשה חישוב, בליגת העל לנוער יש 370 שחקנים בערך, שזה מעט מאוד מאוד מאוד יחסית לכלל המתגייסים. וזה עוד שאנחנו מגזימים ונותנים לכל שחקני ליגת העל לנוער לגיטימציה לקבל הקלות בצבא הגנה לישראל. נלך עוד יותר רחוק ונקח עוד 900 ספורטאים מצטיינים ששווה להשקיע בהם, שיכולים להצליח בכדורסל, בטניס, כדוריד, כדורעף, ובכל מקצועות האתלטיקה. יש לנו כבר 1270, נפרגן - 1300. נקח עוד... 300 (?) מוזיקאים קלאסיים, רקדנים, זמרים - ששווה להשקיע בהם. זה יוצא 1600, ובהגזמה ובלי סינון בכלל, חיילים, נערים, שהשקיעו את כל חייהם למקצוע שלהם, קרעו את התחת שלהם מגיל 6 או אפילו מגיל 4 כדי להצליח במשהו. ועכשיו מגיע אדון צבא ההגנה לישראל ונותן להם להלחם על החיים שלהם, על המקצוע שלהם... ובשביל מה? בשביל לקום בבוקר ובמקום לנגן עוד קצת, להתאמן עוד קצת, לשיר עוד קצת - ללכת להיות פקיד, עובד רסר, מאבטח מתקנים, מדריך חדר כושר. בשביל זה? האם אני צריך להלחם ולהביא טפסים ולשחק אותה טמבל בשביל להיות עובד רס"ר? כי 1600 זה כלום מכלל המתגייסים, ויותר מזה - אם הצבא ישקיע באותם 1600 הנערים, הוא יוכל לקבל מקפצה משמעותית בתרבות הישראלית בשנים הבאות. וכאן נכנס העניין של המילטריזם, האם הצבא יותר חשוב מהתרבות? ואני מאמין שאנחנו מסכימים על התשובה.
כי בגיל שלוש, רוב ילדי הגן רוצים להיות יוסי בניון. וכשהם נכנסים למערכת החינוך - הם רוצים להיות גם יוסי בניון, וגם טייסים. וזה מיליטריזם, וזה חינוך דפוק, וזה אנשים שהולכים עם עיניים עצומות לתוך הצבא. אף אחד לא מנסה לשנות משהו, אף אחד לא עושה כלום.
אז למה לא עושים כלום? האם אתם חושבים שאפשר לעשות משהו? למה אף פעם לא קמה קבוצה של אנשים ומתחילה לעשות רעש בתקשורת על מה שקורה בצבא? צבא ההגנה לישראל הוא בית קברות לכל אותם אנשים שמתפספסים ולא מוצאים את עצמם. הוא בית קברות לתרבות. הוא בית קברות לאנשים שאין להם אומץ לעמוד מול גוף כזה גדול. אחר כך אנשים מתפלאים למה אחוזי הגיוס נמוכים ולמה אנשים מתאבדים.
אתם חושבים שאפשר לשנות? שאפשר לנסות אפילו?
דונו
אני לא יודע כמה מכם קראו את הפוסט שלי בפורום השני, אבל אני במצב בעייתי (מבחינתי לפחות) בצבא, והמחשבות על הצבא ועל השחרור מלוות אותי יום יום. אני כנראה קרוב מאוד לשחרור, ותמיד אני חושב על זה - האם היה אפשר לעבור את הצבא טוב יותר?
והתשובה היא: כנראה שלא. ואני אסביר: אני שחקן כדורגל, כבר 13 שנה בקבוצת נוער בכירה בליגת העל. לא קיבלתי שחקן מצטיין, כי רק שלושה ארבעה שחקנים במחזור (!) מקבלים את התואר הנכסף הזה - הכרה מלאה של צהל לזה שאתה צריך להגיע לאימונים. אני חייב לציין, ולא מתוך שחצנות, אני שחקן הרכב בקבוצה שהיא כבר שנתיים בחמישייה הראשונה בליגת העל לנוער, ובבוגרים, קבוצת צמרת לכל דבר, יש לי חוזה לשנתיים - מבחינתי זה כבר מקצוע לכל דבר, זה כבר קריירה. מה שכן, לא הגעתי לנבחרת, לא זכיתי להכרה מהצבא.
אז מה עושים כל אותם שחקני כדורגל? אם הבנת את המצב שלך כבר בצו הראשון, אז אתה מוריד פרופיל כמה שיותר, בוכה לקב"נים, עושה בעיות כדי לרדת לג'וב ולקבל פטורים של להיות קרוב לבית. בפסיכוטכני, אתה לוחץ כל הזמן אנטר אנטר אנטר כדי שהקב"א שלך תהיה נמוכה, בראיון אישי אתה מראה חוסר מוטיבציה. בקיצור, אתה גורם לצבא לראות בך זבל דיכאוני מטומטם שאין לו זכות לעשות שום דבר טוב בצבא, ושיעשה מה שהוא רוצה. המחמירים משלמים כסף לפסיכאטרים אזרחיים כדי שיביאו להם אישורים על שהם משתינים במיטה, או שצריכים להיות רק עם אמא - דברים כאלה, בשביל ההקלות בהמשך. אה, ואסור אסור אסור לומר שאתה שחקן כדורגל. כי אם אתה שחקן כדורגל, יש לך כושר מעולה, מבנה גוף מרשים, מנטליות, בעל יכולות חברתיות טובות - אתה יכול להיות הכי קרבי שיש. אבל לא שחקן, כי הצבא רוצה אותך קרבי, ואתה לא קיבלת מצטיין. אז זדיין, אתה עושה מה שהצבא אומר לך.
אני, ועוד בערך מאה שחקני כדורגל שהם בחמישייה הבכירה בליגת העל לנוער צריכים להסתדר ככה בצבא, הרבה מזל, הרבה מלחמות, ואנחנו שחקנים שבקלות יכולים להוות חלק משמעותי מליגת העל הבכירה או אפילו יותר מזה. אנחנו יכולים להוות בסיס לתרבות הספורט בישראל. ואני לא מדבר עלי אישית, אבל על אחד משחקני ההרכב במכבי חיפה שכרגע במקום ראשון בליגת העל לנוער והיא כמובן קבוצת צמרת בליגת העל לבוגרים. אז אותו שחקן לא קיבל זימון לנבחרת, והצבא לא שם עליו, למרות שתוך שנתיים הוא יכול להיות פרצוף מוכר בכל חפיסת סופרגול ומושא הערצה של כל ילד בעיר חיפה.
אז למה?
ואם נעשה חישוב, בליגת העל לנוער יש 370 שחקנים בערך, שזה מעט מאוד מאוד מאוד יחסית לכלל המתגייסים. וזה עוד שאנחנו מגזימים ונותנים לכל שחקני ליגת העל לנוער לגיטימציה לקבל הקלות בצבא הגנה לישראל. נלך עוד יותר רחוק ונקח עוד 900 ספורטאים מצטיינים ששווה להשקיע בהם, שיכולים להצליח בכדורסל, בטניס, כדוריד, כדורעף, ובכל מקצועות האתלטיקה. יש לנו כבר 1270, נפרגן - 1300. נקח עוד... 300 (?) מוזיקאים קלאסיים, רקדנים, זמרים - ששווה להשקיע בהם. זה יוצא 1600, ובהגזמה ובלי סינון בכלל, חיילים, נערים, שהשקיעו את כל חייהם למקצוע שלהם, קרעו את התחת שלהם מגיל 6 או אפילו מגיל 4 כדי להצליח במשהו. ועכשיו מגיע אדון צבא ההגנה לישראל ונותן להם להלחם על החיים שלהם, על המקצוע שלהם... ובשביל מה? בשביל לקום בבוקר ובמקום לנגן עוד קצת, להתאמן עוד קצת, לשיר עוד קצת - ללכת להיות פקיד, עובד רסר, מאבטח מתקנים, מדריך חדר כושר. בשביל זה? האם אני צריך להלחם ולהביא טפסים ולשחק אותה טמבל בשביל להיות עובד רס"ר? כי 1600 זה כלום מכלל המתגייסים, ויותר מזה - אם הצבא ישקיע באותם 1600 הנערים, הוא יוכל לקבל מקפצה משמעותית בתרבות הישראלית בשנים הבאות. וכאן נכנס העניין של המילטריזם, האם הצבא יותר חשוב מהתרבות? ואני מאמין שאנחנו מסכימים על התשובה.
כי בגיל שלוש, רוב ילדי הגן רוצים להיות יוסי בניון. וכשהם נכנסים למערכת החינוך - הם רוצים להיות גם יוסי בניון, וגם טייסים. וזה מיליטריזם, וזה חינוך דפוק, וזה אנשים שהולכים עם עיניים עצומות לתוך הצבא. אף אחד לא מנסה לשנות משהו, אף אחד לא עושה כלום.
אז למה לא עושים כלום? האם אתם חושבים שאפשר לעשות משהו? למה אף פעם לא קמה קבוצה של אנשים ומתחילה לעשות רעש בתקשורת על מה שקורה בצבא? צבא ההגנה לישראל הוא בית קברות לכל אותם אנשים שמתפספסים ולא מוצאים את עצמם. הוא בית קברות לתרבות. הוא בית קברות לאנשים שאין להם אומץ לעמוד מול גוף כזה גדול. אחר כך אנשים מתפלאים למה אחוזי הגיוס נמוכים ולמה אנשים מתאבדים.
אתם חושבים שאפשר לשנות? שאפשר לנסות אפילו?
דונו